נדמה לי שזה הזמן לסגור את הטלוויזיה ולהתפלל. כשאני דואגת לאנשים אהובים אני עוצמת את העיניים ומדמיינת שאני עוטפת את כל אלו היקרים לי בבועה, רק אני והם.

הבועה הזו דמיונית כמובן, אבל היא מרגיעה אותי לדקה או שתיים. הרי אני כבר "רגילה", משפחתי כבר שנים חיה עם טילים שמטיילים לה בין הרגליים, לשכב על המדרכה או על הכביש זו חוויה נוראית כי באותו רגע הפחד מחלחל ואין הגיון, רק כאב שאנחנו חולקים יחד כהמון.

הימים האחרונים קשים מנשוא, אנשים מותקפים בבתיהם, רקטות נופלות מהשמיים כמו מטח של זיקוקים, אימהות מחבקות את ילדיהם חזק ומפחדות לעזוב, אנשים נהרגים כי הם יצאו מהבית, אנשים נהרגים על הזכות להגן על הבית, תושבי הדרום שסופגים אש כבר שנים, תושבי המרכז שהלכו לחפש את מפתחות הממ"ד, אנשים מפחדים, כואבים ובעיקר המומים.

כל דלת שנטרקת נשמעת כמו נפילה וכשלמישהו מצלצל הטלפון אני מיד חושבת שיש אזעקה. שנים שהמצב נפיץ, שיש צורך לעשות פה סדר, שנוכחת בקרבנו הכחשה, הפחדה, ממש סרט אימה.

פחד זה דבר נורא, ימים ללא שינה, זוכרת את אותו יום שנפלה רקטה על הבית, אי שם בצוק איתן, כבר זיכרון רחוק של מה היה אם...?! ואולי עדיף לא לחשוב על זה בכלל. רואה אנשים שזה קורה להם, הפחד מנקר וכואב, מולדתי ללא כיוון משוסעת, מפולגת וזקוקה להכוונה, להרגעה ולהסברה.

אז סגרתי את הטלוויזיה מה שהוביל לשיחות סלון, כל אחד אומר אחרת, כל אחד לוקח צד, כל אחד מושך לשלו, מנסה להקשיב ומיד חוזר אחורה, 100 שנה אחורה, כאילו רק עכשיו עלינו לארץ ממרוקו, רדופים ללא מדינה. ואני שנולדתי פה לא מבינה, קטונתי, כי מי אני בכלל?! אבל תכלס', אני חיה פה, אז בבקשה, חדל!

מדליקה את הטלוויזיה וצופה במראות של בתי כנסת שרופים, ספרי תורה חבולים ללא מעטפת, מסעדות, עסקים, שווקים, תמונות שלא חשבתי שאראה לעולם, דברים שסיפרו, שפעם קרו, דברים שלא האמנתי שיקרו היום.

בשביל זה יצאנו ממגפה? בשביל זה התחסנו? ככה חוזרים לשגרה? מחוסנים אך מפולגים? אז אני מכבה את הטלוויזיה כי עיניי נמלאות דמעות, אין פה שמחה או אחדות, יש פה פורענות. מכבה ומדליקה את הטלוויזיה כאילו אנחנו במשחק מי נשברת ראשונה קצת כמו המציאות, רק שאני, אני מכורה. מכורה לחדשות והנה עוד אסונות ושוב עיניי נוצצות.

במהרה העברתי ערוץ, לנשיונל ג׳אוגרפיק לראות קצת איך החיות מתמודדות עם החיים, בפשטות, הישרדות, אך עם סדר מופתי וטבעי של קיימות.

איך נצא מכאן?! אני לא יודעת. עוד לא פותח החיסון שיפתור את המצב הזה, הוא לא הולך להיעלם, צריך פה טיפול מהשורש, שינוי משמעותי משני הכיוונים. לא דיאטה חדשה, או סדנה שמצאנו בגוגל, לא לכסות עם פלסטר, תהליך אמיתי שייצור בועה - שלא תהיה דמיונית, בועה ורודה חזקה ויפה.

בינתיים אעצום את עיניי ואדמיין את הבועה שלי, אצרף אליה את כל האהובים שלי. אתפלל לימים טובים יותר, מלאי תקווה. 

תודה לכל אלו שעושים מעל ומעבר, מאחלת לכולנו ימים שקטים ושלווים יותר ובינתיים שמרו על עצמכם, 

תאיר.