כשאת ממלאה לראשונה בחייך טופס הוצאה לחל"ת את עשויה להרהר בעבר התעסוקתי שלך. מתי הייתה העבודה הראשונה שלך? כמה תלושי משכורת אספת מגיל 16, כמה חשבונות בנק השתנו, כמה אנשים הכרת בדרך ואיך המשבצת שלך השתנתה פתאום מ"רווק/ה" ל"נשוי/אה".

כשהמצב הנוכחי כרגע כל-כך לא ברור, אבל העבר שלך כתוב שחור על גבי לבן וב-10 עמודים שונים קשה שלא לתהות על העתיד שלך. שלנו.

אני זוכרת את העבודה שבאמת אהבתי או שפשוט הייתי באמת טובה בה והיא הייתה דווקא בתקופת הצבא שלי. נראה שהגורל הביא אותי דווקא למקום בו נלחמתי בגיל 13 עליו ועד גיל 18 המשיכו המלחמות, אבל לא עליו, אלא בו וגם עד היום – עזה.

המפגש הראשוני שלי עם עזה הייתה כשהיא הייתה עוד גוש קטיף. הייתי בת 13 תלמידת תיכון מתחילה שגרה בישוב בשומרון. יש כאלה שיקראו לזה התנחלות אבל מתנחלים לא מאמינים בזה, היינו הולכים בקיץ באוטובוסים להפגין על אדמת הארץ המובטחת עם חוף ים משגע ושדות חקלאות שהיה קשה לראות את הסוף שלהם "יהודי לא מגרש יהודי!!" היינו צועקים בלי סוף עד שהסוף הגיע. עברו השנים, התושבים התחלפו באחרים, המלחמות המשיכו ואני התגייסתי לצה"ל. בסוף קורס מפעילת קשר מבצעי הודיעה לי המפקדת "את שובצת לעזה!" בחיוך רחב כאילו סיפרה לי כרגע שה"גרמי" ממתינים על הקו השני. "את לא מבינה איזה גזרה מעניינת זאת! תמיד חם שם!". רק שאז לא הבנתי שהיא לא מתכוונת לעונת הקיץ אלא לאקשן 24/7.

לקח לי עוד שמונה חודשים להתקבל לתפקיד שלי, מפעילת קשר מבצעי בחמ"לים של אוגדת עזה, הלימודים היו קשים, המון עבודה סיזיפיות, הרבה מבחנים והרבה כישלונות.

חשבתי שצה"ל זה דף חדש וחלק אחרי תקופת התיכון כושלת אבל אחרי עוד מבחן ועוד מבחן שאת לא עוברת קשה שלא לחזור לאמונות של אותה תלמידת תיכון שפשוט לא הצליחה לא משנה כמה רצתה ולשאול "מה הטעם?"
צה"ל לעומת התיכון לא וויתר עליי. ואחרי מספר מבחנים בהפרש של חודש וחצי - עברתי.

ידעתי שאהיה יותר טובה במעשים ולא במבחנים ובאמת התפקיד היה כמו כפפה ליד בשבילי, המפקדים אהבו אותי ולראשונה בחיי הרגשתי שבאמת מעריכים את העבודה שלי. הרגשתי שאני בבית. אני זוכרת את אחד הבקרים הראשונים שלי בחמ"ל  כשראיתי את עזה מבין המצלמות והייתי המומה לראות את גן העדן שהפך לגיהינום.

מאז אותה תקופת שירות בעזה, רצו להחתים אותי לתקן "מילואים תנאי קבע" אבל אני לא רציתי, רציתי להתחיל עבודה אמיתית, רציתי לטייל בעולם, רציתי לחוות ובעיקר ללבוש בגדים בצבעים שונים, עגילים נופלים ולק לא תיקני. באותו היום שגזרתי חוגר עליתי על האוטובוס לכיוון קורס בחברת ביטוח גדולה בארץ ולא הפסקתי לבכות. אהבתי את עזה ולראשונה בחיי הרגשתי מה זה חרטה. אחרי שלושה חודשים – לא התקבלתי לחברת ביטוח, הם אמרו שאני בוסרית מידי ואני עד היום תוהה אם לדבר עם אדם מבוגר שמסביר בקול שבור בטלפון שהביטוח יקר לו ולא יהיה לו כסף לקנות תרופות זה מראה על בוסריות או על אנושיות.

אומנם לא חתמתי על מילואים תנאי קבע, אבל המשכתי ללכת למילואים שם באוגדת עזה במשך עשר שנים ועדיין בשבילי להגיע לשם זה כמו לעלות על מנהרת הזמן. שום דבר לא השתנה. הנשקייה, השק"ם, חדר האוכל ואפילו המגורים. עד אותו יום שבת השחור ב-7 לאוקטובר חשבתי שאוגדת עזה זה המקום הכי בטוח שיש על הרצועה, אבל כשראיתי את התמונות בחדשות ראיתי שוב אחרי 12 שנה איך גן עדן הפך לגיהינום. הוקפצתי לצו שמונה אבל עדיין לא עליתי על מדים.

מסתבר שיש אחוז גיוס יותר מאי פעם שעומד כבר על 200%.
העבר צפה את העתיד בעניין הזה, ויש לי עבר ארוך עם הרצועה הזאת, גם אישית, גם חברית, גם מבצעית וגם אידיאלית. אני מחכה להווה שיעזור לי לחזור ולעזור במה שאני יכולה, אבל עד אז אזכור תמיד - העבר כבר עבר, ההווה עוד קורה, אבל העתיד? הוא עוד יתגלה.

בשורות טובות והמון אמונה,

ממני אליכם,

שניה.