זה החג שאני הכי אוהבת בעולם! כל שנה הייתי מתכוננת אליו חודשים מראש, מדמיינת למה אתחפש, איך ארכיב את התחפושת וכשהגיע החג עצמו הגיעה איתו גם תחושה של חופש וכייף, משהו מרגש. איך אהבתי את זה לא הייתי מוותרת ויוצאת כל יום בתחפושת אחרת רואה אנשים אחרים מחופשים ונהנים מאושרים משוחררים.. אבל השנה זה לא הפורים שאני זוכרת. זאת לא אותה הרגשה שתמיד יש באוויר. ההתרגשות נעלמה, הרחובות איבדו צבע ולראשונה בהיסטוריה התור לחנות של ברוריה בסנטר היה נראה הגיוני איכשהו.

זה לא הפורים שאני זוכרת זה לא הפורים שאני מכירה או יודעת, הפרצופים של האנשים שונים, המבטים שלהם שונים, העיניים במקום עדשות צבע התחלפו בצבע של חשש, איך בכלל נראה צבע של חשש!? מין גוון חיוור/שקוף כזה.. כזה בלי חשק, כזה בלי יותר מידי התלהבות בעיניים משהו בריגוש שלנו נעלם...ובצדק, ריגוש הוא רגעי בסופו של דבר ופתאום אנחנו מרגישים מה זה כשיש דברים שהם קצת יותר מעל הטבע.



קורונה. קורונה בכל מקום, זה השיח. מיום ליום ההגבלות הופכות יותר קשות, מסיבות נסגרות, אירועים מתבטלים, המשק נחלש וככה גם אנחנו כחברה. אני מרגישה את זה בדינמיקה של הסביבה שלי מדינה שלמה בבידוד וגם מי שלא אמור להיות מעדיף את המקום הבטוח. קורונה במחשב, קורונה בטלוויזיה, בשיחה עם המוכר בסופר, עם המנהל מהעבודה, עם החברה בדירה וככל שהימים עוברים זה רק הולך ונהיה יותר רציני ממה שחשבנו. כל כך הרבה דברים שאנחנו לא מצליחם לעכל בתקופת זמן כל כך מצומצמת, אין חשק, אין אנרגיה. גם אני אם להגיד את האמת... מרגישה ככה. אין לי חשק. אני רוצה להיות בבית ולא רוצה לחשוב על כלום. נפלה עלינו, על העולם כולו גזרה קשה. גזרה שלא מובן מאיפה זה התחיל ועוד יותר איך זה הולך להסתיים ואם כן אז מתי? כמה עוד? לאף אחד אין תשובות.

אם יש משהו שהקורונה כן הצליחה בדרך כלשהיא להזכיר לי את החג האהוב עלי ביותר היא לצערי בגלל שבסיפור של פורים – "מגילת אסתר" מסופר גם על גזירה קשה שהמן הרשע עמד להפיל על העם היהודי בפרס והיא להשמיד את כל יהודי פרס. פעם ראשונה שזה מה שמזכיר לי את פורים, החלק העצוב בסיפור ולא החלק השמח שלו שאסתר הצליחה לבטל את הגזירה. כמובן שזה גם לא באמת דומה אחד לאחד לגבי הגזירה של 2020, פה מדובר קצת יותר מעם או קהילה, אלא על עולם שלם שנמצא בסכנה, שנמצא בהסגר ואני רק מחכה לפאנץ' או למהפך שיבוא ויביא לנו את השינוי של אותו סיפור מגילה כמו סופר מן, כמו אסתר המלכה, הגיבורי על שלנו שיביאו לנו את ה"ונהפוכו" של פורים 2020.

אני גם לא יודעת אם אני לבד לגמרי בהרגשה הזאת, כולם חוו את פורים ככה? או בפנאן? זה רק אני שהפורים הזה היה לה הכי מוזר עד עכשיו? מה פספסתי אם כן? לא יודעת אבל זה לא משנה, אני באמת רוצה ומנסה לכתוב על דברים יותר מלאים והרבה יותר אופטימים ויש לי כמובן הרבה מזה אבל בהקשר לשבוע הזה שעברתי אני מרגישה שקטונתי לגמרי.



מי אני בכלל שתתן על זה דעה או המלצות? וזה בסדר גמור,יש גם ימים ושבועות כאלה, לומדת לשחרר את האגו שהכול חייב להיות מדויק ומושלם.

אני רק רוצה באמת שיגיע כבר אותו פאנץ' , שיגיע כבר ה"ונהפוכו" שלנו. שנחזור לשגרה שאנחנו אוהבים. ללכת לעבודה גם כשאין חשק אבל לפחות בלי פחד, ללכת לאימון גם אם אין כוח כי לפחות מי חושב על חיידקים, ללכת לבית קפה כי מותר!! אלוהים מותר! כמה דברים בוטלו לי השבוע בגלל הווירוס הארור הזה ואני בטוח שגם לכם. איזה מוזר זה יהיה להסתובב ביום שישי בצהריים בתל אביב ולראות בתי קפה ריקים, גינות ריקות, מעניין אם החבורה של השירה בציבור בגן העיר ימשיכו את הפעילו כרגיל מחר או שהם נכנסו למצב חירום גם כן.. ומעניין מה יהיה עם הנגן סקסופון שכל יום שישי בבוקר נותן את הופעת חייב מתחת לדירה שלי? אני רק רוצה שהכול יהיה רגיל, אמיתי רגיל וטוב בלי חיידקים, בלי ווירוס ובלי לחץ ומקווה שנהיה חזקים יותר מעל הטבע שלנו, לא להכניס לנו לראש יותר פחדים ממה שכבר יש, שנשמור על אופטימיות מסוימת עם ביטחון אבל כמובן עם המון אחריות אישית. ואולי גם כמובן לנסות להכריח אותנו לעשות מהלימון לימונדה. אולי החברה שכן נגזר עליהם להיות בבידוד לנצל את ההזדמנות ולקחת איזה קורס מהבית, אולי לראות הרצאות שימלאו אותכם בעוד ידע טוב כזה, להתאמן בבוקר עם היוטיוב, לישוןןןןן!! , לעשות שיחות עם חברים ומשפחה מה שבלחץ של היום יום כבר לא הצלחנו להכניס..

שרק נהיה בריאים ומאושרים גם במצבים לא הכי אופטימאליים מבחינתנו. מי החליט שהכל צריך לפעול איך שאנחנו רוצים? יש פה משהו חזק הרבה יותר.. רק להישאר יציבים.

אוהבת המון,
שניה