השבוע הרגשתי קנאה.
בלילה אחד לפני שהלכתי לישון כשעשיתי בינג' על דף האינסטגרם של איזו משפיענית מפורסמת מחו"ל.
הכל שם בדף שלה, הצטלם יפה כל-כך. הבית בו היא גרה, החווה שיש לה, הסיפור חיים שהיא שיתפה את העוקבים ההדוקים שלה (כמוני) לפני שנה כשהיא החליטה לעזוב את אל איי באומץ רב ולעבור לאיטליה כדי להשקיע בחיפוש העצמי שלה ובעסק שלה והנה היא השיגה את זה ומצליחה לקוטף עכשיו את פירות העשייה שלה. בזמן שאנחנו כאן בישראל הולכים לקטוף מלפפונים וגמבות בהתנדבות כי אין כוח אדם, היא קוטפת עשייתה משובחת של הזרעים שהיא שתלה באדמת חייה ובין הזרעים היו: אומץ, אמונה וחלום.

קינאתי באומץ שלה, קינאתי בחופש שלה וקינאתי ביכולת המעוררת השראה שלה לשתף, לחשוף אבל יותר מהכל, קינאתי בה על כך שאין לה פחד על אנשים שהיא לא מכירה, שאנשים מהעם שלה לא חטופים עכשיו במקום מפוקפק, שהיא לא מקבלת כל שנייה הודעות מאפליקציה חדשותית שהיא לא ניזונה מחדשות ושספק אם היא יודעת מה זה מלחמה בכלל.

בנוסף לכל זה, היא גם מדברת ומשתפת את הרצונות שלה ואת העשייה שלה מול עולם שלם של מאות אלפי עוקבים ובלי רגשות אשם. מעצבנת. כששמתי לב שמשהו מוזר קורה, ואני לרגע מרגישה תחושה מוכרת אך חדשה לתקופה הנוכחית החלטתי שאני עוזבת את עולמה המופלא של אותה משפיענית וקוראת על הדבר האסור הזה שנקרא: קנאה.

קנאה- למה היא קיימת? מי צריך אותה בכלל? ולמה זה חטא כזה גדול? נראה שתמיד משהו התפקשש בעבר ההיסטורי של העם שלנו דווקא כשהתחלנו לקנא אחד בשני.

זה קרה כשיעקב קנאה בעשו על כך שיש לו ברכה והוא הבכור והחזק והמשיך גם בקנאה בת זמננו בחבר שהצליח גם בעסק שלו וגם בעסקי משפחה אוהבת וילדים. בעודנו מנסים בכלל למצוא את הדבר הזה שיספק לנו את המשמעות, התשוקות והסיפוק לחיינו.

אותי תמיד לימדו שאסור לגרום למישהו אחר לקנא, ולכן כדאי שלא לחשוף יותר מידי בהישגים שלי בין אם קיבלתי אותם במתנה ובין אם עבדתי עליהם קשה. במידה ונחשפתי, עליי להגיד כמה שיותר מהר את מילות הקסם: "חמסה חמסה, טפו טפו בן פורת יוסף" והקללה תעלם או לפחות תיחסם.

ההורים שלי מעולם לא קנו את הרכב שהם באמת תמיד רצו כדי לא לגרום קינאה לשכנים, אני מעולם לא סיפרתי על טיולים שאני עומדת לטוס אליהם עד אותו רגע שהגעתי לדיוטי פרי וגם זה רק אם שאלו, בחיים לא הייתי מעזה לספר על אודישן או על קמפיין שהתקבלתי אליו כדי שחלילה לא להביא את הנאחס. ומזה נולדה האמונה בעלת משוואה מאוד פשוטה: קנאה=מנחוס.

אולי קיבלתי ארגז כלים כדי לא לגרום לאנשים אחרים לקנאה, אבל עד עכשיו אין לי מושג איך מתמודדים עם קנאה בעצמי כשהיא דופק אצלי בדלת.

הנה פתאום אחרי המון זמן עלה בי הרגש הזה, הקנאה הזאת ועניין אותי לדעת למה זה קורה? לי ולכל דיריי העולם והאם יש לנו דרך לשלוט בזה? והנה משהו שהבנתי מכל הדברים שמצאתי בגוגל ובספרים: קנאה יוצאת אולי במצב שאנחנו רואים משהו אצל אדם אחר ואנחנו מרגישים רצון שהדבר הזה יהיה גם בחיינו, אבל היא מתפתחת עוד הרבה לפני.
ברגע הזה שאנחנו, לא יודעים מי אנחנו בכלל רוצים להיות בנינו לבין עצמנו, אז אנחנו מנסים לחקות את האחר. מה שיוצר אצלנו עימות פנימי בין המישהו או המשהו הזה שאנחנו רוצים להיות לבין מה שאנחנו באמת. ברגע שיש עימות בעולם הפנימי שלנו, יש עימות גם בעולם החיצוני שבו אנחנו חיים. ולזה קוראים – קנאה.

לשמחתי, הבנתי שרק אם נהיה בשלום עם העולם הפנימי שלנו נוכל לחיות בשלום גם בעולם החיצוני שלנו, אבל לצערי גם הבנתי, שמדובר בעבודה לא פשוטה בכלל- אולי לא נרוויח את מה שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים, אבל נרוויח את עצמנו מחדש.

אהובים יותר, שלווים יותר, מאושרים יותר.
ממני אליכם עם המון אהבה-
שניה