שישה ציוויים, שש זכירות. כל זכירה מקפלת בחובה קומה שלמה בבניין הנצח של העם היהודי. צמודות הן שש הזכירות שאנו מכירים, שש זכירות של עם ישראל בזיכרון ארוך. מנציחים את יציאת מצרים בחג הפסח, את חג מתן תורה בשבועות, אולם דומה שזיכרון איום ונוקב עד התהום של "זכור את אשר עשה לך עמלק" קיבל תאוצה במרוצת ההיסטוריה של העם היהודי ומשנה לשנה הוא משנה תוקף, פושט ולובש צורה אחרת.

העם הזה זועק "לזכור ולא לשכוח" מאחר שהדור פוחת והולך והזיכרון מתעמעם כגחלת. יש לדאוג שתהא תודעה זאת בבחינת שלהבת העולה מעליה. כבר נגמר חג הפסח ואנו בפתח יום הזיכרון לשואה ולגבורה. כנראה שכך זה בחיים, משמחה לאבל בלי רגע מנוחה.

בכתיבת שורות אילו בחרתי דווקא לחלוק את החוויות, שלי ולהיזכר יחד אתכם, קוראים נאמנים שלי, בחזרה למסע המרתק שערכתי לפני מספר שנים בפולין. אז הדרכתי קבוצת נוער מאזור המרכז. מדי שנה יוצא המסע הזה אל מחנות המוות ומראות הזוועה הקשים מעבר לכל דמיון. וגם אני " זכיתי" לעבור את המסע הזה כמה פעמים משני צדי המתרס פעם בתור מדריכה ופעם בתור מודרכת.

אני זוכרת שבתור ילדה בביה"ס היינו מלאי חיים. ילדים נבונים וחסרי תחושת גבולות. ככה אופייני לתלמידים הישראלים. טשטוש מוחלטת של גבולות וכאשר הגענו לשם כבשנו כל טריטוריה כאילו הייתה שלנו מאז ולתמיד. אני זוכרת שבמסע הראשון שלי בתור תלמידה דווקא הינו עשרות נערים ונערות מתבגרים מתיכון צייטלין מהמרכז עם בנות אולפנה ועוד כאילו מהדרום ומהצפון. היינו אידיאליסטיים במושגים של ארץ ישראל, חילוניים דתיים אשכנזיים ומזרחיים. כאן התחלתי את מסע הזמן. היו שם המון מצבות, אשר לקחו אותי אל מחוזות שהיו ואינם, אל ימים אחרים, אל מחוזות של תקווה וייאוש, עושר ואושר, געגועים וייסורים, השמדה וכיליון, ופרחים באפר. 

אני זוכרת את ההתמודדות עם עוצמת הרגשות שהייתה לא קלה. לראות בעיניים ולגעת בידיים המחיש יותר מאלף סיפורים, סרטים או מילה. חוויתי באופן כמעט מוחשי את הצער והסבל הבלתי נתפס. הזיכרון פוצע בנו פצעים ומותיר צלקות וכולם מדברים איתנו על סליחה, על קבלה, על ללכת הלאה. מדי פעם אנחנו שבים למחוזות הזיכרון – והתגלית מפתיעה: אין שכחה, אין סליחה, הזיכרון חי בנו כאן ועכשיו וגם אם סלחנו למה שהיה פעם, אנחנו מוצאים את עצמנו רק בתחילת הדרך מול החוויה המחודשת של האימה.

מבקשים: סלח להם והושע אותם, כי במותם ציוו לנו את החיים. כל אחד מאתנו הינו בעל שליחות. אנו מקבלים אותה ביום הולדנו ובעצם כל חיינו תוהים על תפקידנו בזה העולם, האם אנו צועדים בדרך בה התכוונו שנבחר והאם אנחנו מגשימים את ייעודינו. ישנם חסרי מזל שעד יומם האחרון אינם מוצאים תשובה. ישנם שהולכים בדרכים עקלקלות ונלחמים במשוחות רבות עד שמוצאים את "דרך האבנים הצהובות". ויש מאתנו ברי מזל שנולדים אל השליחות, דבקים בה ומגשימים אותה לאורך כל ימיהם. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, לא יאומן!

עמדתי אז בין שמים וארץ, נשבעתי לעמי ואלוהי, נשבעתי להיות אדם יותר טוב, נשבעתי להיות ישראלית יותר טובה, נשבעתי להעביר הלאה את רצח בני עמי, נשבעתי לזכור ואף פעם, אף פעם לא לשכוח. ואני מוסיפה – "אלוהים" שלי הוא אני, ומצאתי שם את מה שידעתי כל הזמן על קיומו, אבל כאור עצום ורב של מגע אור באור – את האלוהים של כולם. את האור הפנימי ששב לארץ עם המסר של המסת חומת החושך, כי רק אותה נוכל לקחת הלאה ולהפיץ לאורות נוספים. את אחת מאותם שליחים נפלאים שמאמינים בתפקידם ומגשימים אותו בחייהם.

האהבה לאנשים, הסובלנות, הנתינה, האכפתיות ותחושת השליחות הינן תכונות הניתנות רק לאנשים שברור כי ישתמשו בהם בחכמה לשם השארת חותם והנחלת ערכים. גם שזה קרה לפני עשרות שנים אפרם וזכרם של מיליוני היהודים שנספו כאן במחנות הריכוז, מחנות ההשמדה עדין זועק ותובע מהאנושות את חשבון הנפש למה שהתרחש במקומות אלו.