ואקום של מנהיגות: למה ראשי הרשויות הם המחסום האחרון בפני האלימות במוסדות החינוך?
27.01.26 / 13:50
בשנים האחרונות, מערכת החינוך הישראלית מזכירה תאגיד ענק שנמצא בסחרור. בזמן שהשלטון המרכזי בירושלים עסוק בכיבוי שריפות פוליטיות ובבירוקרטיה מכבידה, השטח - וליתר דיוק, התיכונים שלנו - הופך לשטח הפקר. האלימות הגואה והאקלים הבית-ספרי המידרדר הם לא "בעיה חינוכית" גרידא; הם כשל אסטרטגי בניהול המרחב הציבורי.
הטעות הנפוצה היא לצפות ממנהלי בתי הספר לפתור את המשבר הזה לבדם. המנהלים במוסדות החינוך , הם לרוב אנשי חינוך מעולים, מומחים בפדגוגיה ובנפש הילד (יש לקוות), אך הם נדרשים לנהל ארגונים מורכבים של מאות ואלפי אנשים בתנאי אי-ודאות קיצוניים. בעולם העסקי, אף מנכ"ל לא היה מצפה ממומחה תוכן לנהל לבדו מהפך ארגוני (Turnaround) ללא אסטרטגיה סדורה ומעטפת ניהולית חיצונית. כשארגון עסקי נקלע למשבר אקלים ותרבות עבודה רעילה, הוא לא מסתפק ב"שיחות מוטיבציה"; הוא עובר רה-ארגון אסטרטגי.
כאן נכנס לתמונה השלטון המקומי.
ראשי הרשויות הם כבר מזמן לא רק "ספקי שירותים" של פינוי אשפה ותשתיות. בעידן של חוסר תפקוד ממשלתי, ראש המועצה הוא האסטרטג הראשי של החוסן הקהילתי. התיכון היישובי הוא המיקרוקוסמוס של הקהילה כולה; כשהאקלים בו אלים, הרעל הזה מחלחל לרחובות, לגינות הציבוריות ולתחושת הביטחון האישי של כל תושב ותושבת.
משרד החינוך, על תקציביו העצומים, מספק פלסטרים. הוא מגיב לאירועים אחרי שהם קורים. אבל כדי לשנות "אקלים", צריך הנדסה ארגונית. צריך להחליף את הנרטיב מ"מלחמה באלימות" לבניית "מרחב ציבורי מוגן". זהו מהלך שדורש ראייה רב-מערכתית - כזו שמחברת בין הנהגת היישוב, מוסדות החינוך והקהילה תחת שפה אסטרטגית אחת ואחידה.
ראשי רשויות חפצי חיים לא יכולים עוד להמתין לבשורה מירושלים או לצפות מהמנהלים "להסתדר". המעבר מהגנה להתקפה דורש מנהיגות מקומית אמיצה שתכריז על ריבונות אקלימית. עליהם להטמיע בתיכונים מתודולוגיות של תכנון אסטרטגי וניהול שינוי תרבותי, בדיוק כפי שנעשה בארגונים הגדולים והמצליחים בעולם.
בפרקטיקה, המהלך הזה מחייב שינוי דרמטי בשגרות הניהול. כשאלימות בבית הספר מטופלת באותה דחיפות, רצינות ומתודולוגיה שבהן מטופל פרויקט תשתית או משבר תברואתי בעיר, התוצאות לא מאחרות לבוא. זה דורש מהרשות המקומית להעמיד לרשות המנהלים מעבר לתקציבים, מערכות תומכות של קבלת החלטות מבוססת נתונים, הצבת יעדים מדידים וגיבוי ציבורי.
מנהל שיודע שראש הרשות עומד מאחוריו כחומה בצורה הוא מנהל שיעז להציב גבולות, לאכוף נהלים ולבסס מחדש את הסמכות האבודה. הגיבוי הזה הוא החמצן שהמערכת כל כך משוועת לו, והוא זה שהופך אוסף של מורים לצוות מנצח.
בסופו של יום, החוזה הבלתי כתוב בין התושב לרשות המקומית השתנה. ההורים של היום מבינים שאיכות חינוך נמדדת בראש ובראשונה בביטחון שבו הילד חוזר הביתה, פיזית ונפשית. ראש רשות שישכיל להפוך את המוגנות בבתי הספר לפרויקט הדגל האסטרטגי שלו, ירוויח הרבה מעבר ל"שקט תעשייתי", הוא ייצור קהילה חזקה ומעורבת.
הכדור נמצא כעת במגרש של השלטון המקומי, והבחירה בידיהם: להמשיך להיות הקבלנים של משרד החינוך או להפוך למנהיגים שמעצבים את דמותה של החברה הישראלית.
הכתובת כבר מזמן לא על הקיר, היא כבר בתוך הכיתות. השאלה היא מי ירים את הכפפה ויוביל את השינוי האסטרטגי שיחזיר לילדים שלנו את השקט ואת העתיד.
יוליה ברגר היא יועצת אסטרטגית למוסדות
