"הגעתי לבית הספר והרגשתי שמצאתי את המקום שלי, אני מאושר הורים שלי מאושרים וזה פשוט כיף", את המשפטים האלו אני שומע לא מעט במסגרת העבודה, מתלמידים שלא מצאו את מקומם במערכת החינוך העירונית, והלכו לבתי ספר מקצועיים כאלו ואחרים.

לאחרונה פורסמו נתוני הבגרויות, הרשויות המקומיות בעלי הציונים הגבוהים במיוחד ואחוזי נשירה הנמוכים במיוחד, כמובן התפארו בהישג ובעשיה החינוכית הברוכה. אציין כבר עכשיו, ברשויות מקומיות רבות נעשית עבודת קודש בכל הקשור לחינוך, צוותי ההוראה נלחמים על כל ילד ונותנים את נשמתם למען הילדים ויש בהחלט סיבה לגאווה. אלא שישנם כאלו שלא מתאימים למסגרת החינוך העירונית, ובמקרים מסוימים הרצון להשאיר את הילדים במערכת, לעיתים מתוך רצון טוב ולעיתים מתוך הצורך להראות כי אין נשירה באותה עיר (שהרי ילד שיוצא לבית ספר מקצועי של משרד העבודה מוגדר כתלמיד שנשר ממערכת החינוך העירונית), פוגע ישירות בילדים.

בואו נחשוב רגע על אותו ילד שנשאר במסגרת שלא מתאימה לו. כנראה שכמה שלא יתאמץ או ינסה ההצלחה שלו תהיה מוגבלת וכך גם תחושת המסוגלות שלו, הבטחון העצמי שלו וכמובן אולי הכי חשוב האושר ושמחת החיים. מנגד, ושוב אנחנו רואים זאת השכם והערב, אותו ילד שיוצא בכיתה ט' או י', לבית ספר מקצועי , לומד מקצוע מכובד, מצליח בו , מתנסה מתקדם ומגיע להישגים. קחו למשל בתי ספר עם מגמות בישול וקונדיטוריה, מה נעדיף ? ילד מתוסכל במערכת החינוך, או שף מוצלח ומוערך?   זו בדיוק המשוואה. כשרואים את אותם ילדים עם ניצוץ בעיניים שמספרים על כך שבית הספר עוזר להם להגשים חלום, ולמצוא את הייעוד שלהם בחיים, מבינים כי זה הפתרון היחיד בעבורם, כשמדברים עם הוריהם בטוחים בכך.

אנשי המפתח ברשויות המקומיות, שימו בצד את נתוני הנשירה, המשמעות של עוד עשירית או שתיים בטור הנשירה מינורית לעומת עוד ילד שפורח, בטלה בשישים למול חיים חדשים, מתגמדת מול עיניים נוצצות של ילד שאומר לך "סוף סוף מצאתי את המקום שלי אני מאושר". לא פחות חשוב מכך לשמוע אמא מדברת בעיניים בורקות על כך שבית הספר "הציל את הילד שלה", נותן את הפרופורציות הנכונות לנושא.

אנשי חינוך ? אין לי ספק שטובת הילדים לנגד עיניכם, עשו את הדבר הנכון, כי בסוף זה הכל למענם.

הכותב הוא בעל משרד האסטרטגיה והיח"צ "צאיג תקשורת", המתמחה בחינוך, מרצה ומורה.