גם אני ראיתי את הכתבה על האונס הקבוצתי ונדהמתי, נחרדתי ונפגעתי. כל הגוף שלי נכנס למצב של תדהמה ששמעתי על כך. התחושה של החוסר אונים חזרה אליי, הרי למה שזה יטופל? משהו מטופל פה בכלל בזמן האחרון? מגפה משתוללת ברחבי העולם ויום אחד אני פותחת חדשות ומגלה שהמגפה מתחת לאפי והרי ידעתי זאת כבר שנים, מגיל קטן מחנכים אותי עליה, מזהירים אותי מפניה, המגפה הזו לא מתיישנת או נעלמת, היא פחות יפה לכותרות. אולי הגיע הזמן שנטפל בה מהשורש, כחברה ופשוט ניקח אחריות.

בגיל 16 רציתי שיראו אותי, יאהבו אותי, לקח לי קצת זמן להבין ולהתעצב לצורה בה אני רוצה שיראו אותי, ללמוד לשים פס על העולם שצריך ולחפש תשומת לב רק מעצמי. כל פעם לפני יציאה, מסיבה, מפגש חברים הייתי עוברת תדריך יציאה. אנחנו משפחה של בנות אז יש חרדה קלה, יש נורות אזהרה ומגיל קטן דאגו להדגיש לי את כולן. זה לימד אותי להיות חדה, ערנית ולשים לב לסביבה. תמיד הלכתי לשירותים עם חברות ודאגתי לא לחזור הביתה לבד, לא שתיתי מכוס פתוחה, סימסתי להורים ודאגתי לצאת עם אנשים שאני סומכת עליהם. ואני שואלת את עצמי, האם גברים עוברים תדריך יציאה? לא רק על סכנות האלכוהול והעישון, תדריך יציאה עלינו, על איך להתנהג? הרי המחשבה ההגיונית היא חינכנו אותו טוב, הוא יודע מה מותר ומה אסור לעשות. אבל אולי צריך, אולי צריך תדריך יציאה עם כל הנורות האדומות על מה לא. מה כן. גם אם זה נראה לנו מובן מאליו.

אולי ורק אולי, האתגר החינוכי הבא, לא רק של מערכת החינוך, שלנו כחברה הוא לא ההתמודדות עם המרחק והזום, לא השינוי למצב החדש, אולי הגיע הזמן לחינוך מחדש, להסברה נכונה וברורה. אולי האתגר הוא למנוע את האסון הבא, כי בין אם זה אחד, שלושים או מאה, אין בזה שום דבר תקין, אין בזה שום דבר בסדר. ואולי, אבל רק אולי נצליח לחנך טוב יותר, נצליח למנוע את הפעם הבאה. נצליח להציל את הנפש הבאה, כי הנפש שלה כבר נהרסה.

בסופו של דבר יש פה בחורה שנהרסו לה החיים, מדיניות צולעת ואכיפה מביישת. חברה שצריכה לקחת אחריות והנהגה שהגיע הזמן שתתעסק גם בדברים האלו, גם אם הם לא נעימים לה.