הערב, ערב תשעה באב, כשנקרא את  מגילת איכה  השאלה "איכה?״  "איך"? תעלה והיא  אינה שייכת רק  לעבר היא שייכת גם לנו בהווה.
מקריאת מגילת איכה מתעוררות שאלות נוקבות; איך חברה מגיעה לפילוג? איך מחלוקת הופכת לשנאה? איך עם מגיע למלחמת אחים? ובעיקר  האם גם מתוך חורבן אפשר לקום והלבנות מחדש?
חודש אב מציב בפנינו שני תאריכים, שני אירועים של קצוות כמעט בלתי נתפסים: תשעה באב יום האבל וקינה על חורבן בתי המקדש הראשון והשני; וט״ו באב  חג האהבה העברי.
לכאורה, שני עולמות מנוגדים: חורבן מול אהבה, קינה מול שמחה, אובדן מול תקווה.
אך למעשה, בין שני המועדים האלה  עובר חוט עבה : הדרך מחורבן לתקומה עוברת דרך היכולת לעצור את הפילוג, להתגבר על השנאה ולבחור מחדש בחיבור.
באופן מדהים כמו ט באב גם  ט״ו באב קשור במסורת חז״ל לתקופה שבה העם היהודי היה קרוע ומפולג.
פרשת פילגש בגבעה בספר שופטים, שאחריתה נקבע טו באב , מתארת סדרת אירועים מזעזעים שהובילו למלחמת אחים. בני ישראל יצאו להילחם זה בזה. השבטים התפצלו, החברה נקרעה, ושבט בנימין עמד בפני סכנת הכחדה. הפגיעה לא הייתה רק בשבט אחד, היא איימה על עצם שלמותו של העם.
שנים־ עשר השבטים אינם רק מספר. הם מבטאים את המבנה השלם של עם ישראל  ריבוי של שבטים, קהילות וזהויות, היוצרים יחד מסגרת לאומית אחת.
כאשר שבט אחד כמעט נמחק, לא רק הוא נפגע ,העם כולו נפגע.
המלחמה בין השבטים איימה לפרק את המסגרת העם כולה
עם זאת, מתוך המשבר נולד הרצון  לשמור על שלמותם של שנים־עשר השבטים. ובמסורת היהודית, ט״ו באב, בו בנות ישראל יצאו במחולות ומצאו בן זוג , מסמל את המעבר משנאה פילוג  אל החיבור, האהבה, הזוגיות ויצירת עתיד חדש .
בדומה לכך, תשעה באב מספר סיפור של חורבן שנולד, בין היתר, מתוך קרע פנימי.
אנו מתאבלים על חורבן בתי המקדש הראשון והשני וקוראים את מגילת איכה, שנפתחת במילה אחת, קצרה ומטלטלת:
״איכה״, איך  עיר גדולה ומפוארת הפכה ל״יושבת בדד״? איך עם הגיע לחורבן?
המסורת היהודית זיהתה את אחת הסיבות המרכזיות לחורבן הבית השני: שנאת חינם.
לא רק אויב חיצוני. לא רק כוח צבאי. אלא קרע פנימי  חוסר היכולת לחיות יחד, הפיכת מחלוקת לשנאה והפיכת אחים לאויבים.
והערב, ערב תשעה באב, אי אפשר שלא לשאול את השאלה הזאת גם על המציאות בימים אלה.
מאז הטבח הנורא של שבעה באוקטובר, מאז האובדן, השכול, החטופים והמלחמה, החברה הישראלית נושאת כאב עצום. ודווקא בתקופה שבה אנו זקוקים יותר מתמיד ללכידות, השיח הציבורי הופך לא פעם אלים, מפלג ומשסה. הכעס גובר, הקרעים מעמיקים, ולעיתים נדמה שמי שחושב אחרת  הוא  אויב שיש להביס.
וכאן בדיוק הופך הסיפור העתיק של פילגש בגבעה לאקטואלי.
מלחמת אחים אינה מתחילה בהכרח ברגע שבו נשלפות החרבות. היא מתחילה הרבה קודם  במילים, בזלזול, בדה־לגיטימציה ובשנאה.
כאשר אנחנו מפסיקים לראות אדם לפני שאנחנו רואים את דעותיו, כאשר מחלוקת הופכת להשפלה וכאשר אנחנו משוכנעים שרק צד אחד צודק  החברה כולה מתחילה להיסדק.
וההיסטוריה היהודית מזהירה אותנו: כאשר עם נלחם בעצמו, גם אם צד אחד מנצח  העם כולו מפסיד.
לכן תשעה באב אינו רק יום של אבל על מה שהיה אלא  יום של חשבון נפש ולקיחת אחריות על מה שהיה ומה שיהיה.
הצום, הקינות וקריאת מגילת איכה מזמינים אותנו לעצור ולשאול:  מה אנחנו מוכנים לעשות כדי שלא נגיע רחוק יותר?
להבין שלא צריך להסכים על הכול כדי להיות עם אחד. לא צריך לחשוב אותו דבר כדי להישאר משפחה.אחדות אינה אחידות.
להבין , כי לתמיד יהיו מחלוקות  ועלינו  לנהל אותן  מבלי להרוס את הבית המשותף שבנינו.
פרשת פילגש בגבעה  כמו תשעה באב מציבות בפנינו אותה אזהרה: פילוג עלול להוביל לחורבן.
אך הן מלמדות אותנו גם שיעור נוסף:  מחורבן אפשר לקום,  להתפייס. אפשר לתפור מחדש את מה שנקרע.
מתשעה באב אל ט״ו באב עובר מסע  מחורבן אל תקומה, מפילוג אל חיבור, משנאה אל אהבה.והבחירה הזאת  בידינו.
בערב תשעה באב אני קוראת לכולנו להתעשת,לעצור את השיסוי., להנמיך את הלהבות, לגלות אכפתיות וערבות הדדית.
לזכור ,במלחמה יש אולי ניצחון אבל  אין מנצחים,כי כאשר חלק אחד של העם נפגע  כולנו נפגעים,כאשר שבט אחד כמעט נמחק העם כולו עומד בסכנה הכחדה.
עלינו לעשות הכול כדי שמגילת איכה תישאר קינה על חורבן העבר ולא תהפוך חלילה לקריעה נוספת של העם בהווה.
כי בין תשעה באב לט״ו באב יש מסר אחד גדול: החורבן מתחיל בפילוג.
התקומה מתחילה בבחירה מחדש להיות יחד.
צום קל ומועיל