אהובה עמרם בטור דעה בעקבות העדות של רומי גונן - "מסמך מטלטל, מסמר שיער"
אהובה עמרם
30.12.25 / 09:34
להאזנה לתוכן:
בשנה האחרונה שמענו עדויות רבות של חטופות וחטופים שחזרו מהשבי בעזה. סיפורי הישרדות קשים, רגעים בלתי נתפסים של אכזריות חסרת צלם אנוש. נדמה שכבר נחשפנו להכול. ואז מגיעה העדות של רומי גונן
שנה לאחר שחזרה מהשבי, אחרי 471 ימים בגיהינום, בה היא חושפת.באומץ רב ובעיניים פקוחות לרווחה( תרתי משמע) את סיפורה בראיון לתוכנית “עובדה”.
.
זהו מסמך מטלטל, מסמר שיער, שמותיר את הצופה בהלם ובאלם. לא מדובר בעוד “עדות קשה”, אלא בתיעוד של אכזריות חסרת גבולות, של מחיקת צלם אנוש, של פגיעה שיטתית בכבוד האדם ובנשים בפרט.
.
רומי מתארת ארבעה מקרים נפרדים של פגיעה מינית שבוצעו בה על ידי מחבלים שונים. הכול תחת איומים, השפלות ופחד מתמיד. באחד המקרים מחבל מכוון אליה אקדח ומזהיר במפורש: “אם תספרי למישהו ארצח חייך”, בזמן שהוא מחלל את גופה. זה אינו רגע בודד או “אירוע חריג”. זהו רצף של זוועות, רגעים שאי אפשר לעדן במילים.
.
באחד התיאורים הקשים היא מספרת כיצד לאחר הפגיעה היא מביטה לשמיים דרך חלון קטן, שומעת ציוץ ציפורים בחוץ, ובו־זמנית נמצאת בתופת מוחלטת של חוסר שליטה. חוויה חוץ־גופית, בלתי נתפסת, כזו שנחרטת בזיכרון ואינה נמחקת לעולם.
העדות הזו ממחישה את עומק ההפרה של כל כלל מוסרי ואנושי. פגיעה מינית, אונס ובוודאי בזמן מלחמה נועדו להשפיל, לבזות למחוק ולהפוך אדם לחפץ ואפילו לפחות מזה. זהו אקט שאין לו מקום בשום תרבות אנושית.
אצל אירגון טרור כמו החמאס אין קווים אדומים: אין גבולות, אין טאבו, אין צלם אנוש.
.
צפיתי בראיון הזה חסרת נשימה . זה לא היה “עוד ראיון”. זו הייתה עדות על מה שעובר אדם, ובעיקר אישה, כשהיא נופלת בידי ארגון טרור אכזרי, אלים ונטול ערכי מוסר בסיסיים. רומי סיפרה בפשטות, בלי דרמה, על ההתעללות הפיזית, הנפשית והמינית. אולי דווקא הפשטות והשקט הם אלה שהופכים את הדברים למטלטלים כל כך.
.
כשהיא פצועה, כואבת, חלשה וחסרת ישע, תלויה לחלוטין במי שמחזיק בה, היא מתארת איך הגוף כבר לא שלה. איך האיום הקבוע, כל רגע שעלול להפוך לסיוט הבא. ומי ששמע את העדות הזו ועדיין לא מבין מול מי אנחנו עומדים בוחר לא להבין.
אבל בתוך כל החושך הזה בולטת גבורה יוצאת דופן גבורה של אישה,שבקרב ההישרדות וכנגד כל הסיכויים, היא חזקה ובוחרת בחיים. בוחרת גם לדבר, לא שותקת, מסכימה לחשוף פצע פתוח כדי שהעולם ידע מה באמת קורה שם. רומי לא סיפרה , כך נראה, כדי לעורר רחמים היא חשפה ברהיטות ובנחישות אמת קשה לעיכול ולהבנה.
.
העדויות של החטופים והחטופות שחזרו מן השבי, מעוררות השראה והשתאות על חוסן אדיר ועל למה ומשמעות גם כשהאור בקצה המנהרה כמעט ולא נראה.
.
וגם העדות של רומי גונן, חייבת להדהד בכל במה, בכל שפה, ובכל מדינה. העולם חייב לדעת מי האויב האמיתי , מהו טרור באמת, ומהו הנזק האנושי, העמוק והבלתי הפיך שהוא מותיר בגוף ובנפש.
.
ולנו אסור לשכוח. לא לטשטש, לא להקהות, לא להתרגל. הזיכרון הוא החובה המוסרית של כולנו כלפי מי שעברו את הגיהינום הזה שכנראה ישאיר צלקות שלא ימחו לעולם מגופם ומליבם. ובתוך כל הכאב הזה יש גם אור ותקווה: באמת שנאמרת בקול רם, וביכולת של בני אדם לבחור באנושיות ובחיים.
.
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
