בבוקר יום ראשון היה יום האהבה. אני מכינה לי קפה ואומרת לעצמי שאני אוהבת אותי. רומנטיקה טהורה וכנה ביני לבין עצמי. לא חיכתה לי להודעה מיוחדת ולא ציפיתי לפרחים, אבל כן חיכיתי לכוס הקפה שלי לפני העבודה כי אני שוב מאחרת. השכנה מהבניין ממול עדיין לא יצאה למרפסת וזה מסמל שהשעה עוד מוקדמת מידי. אנחנו נפגשות מידי בוקר והיא לא יודעת,

בשנה האחרונה נראה שפיתחתי לעצמי תחביב מוזר והוא סקירת מרפסות השכנים. אני רק רוצה להאמין שזה לא מסוג הדפוסים הלקויים שפיתחנו כחברה שאומר "שהדשא של השכן תמיד נראה ירוק יותר" או במקרה הזה "המרפסת של השכנה תמיד נראית זוהרת יותר". אלא על סתם כי זה מעביר לי את הזמן עד שהמים רותחים.


העניין הוא שאצלה הדשא באמת נראה ירוק יותר. הבקרים שלה מתחילים לכל המוקדם בשעה תשע בבוקר, יש לה מנורות במרפסת שתמיד רציתי אצלי בחדר אבל התעצלתי להזמין מעלי אקספרס, עציצי אלוקסיה ופרחים מציפים לה את המרפסת והיא יושבת לה בשולחן הקטן עם כוס קפה ומעשנת שרשרת של סיגריות תוך כדי נבירה בטלפון. היום שלה תמיד מתחיל ברגוע אני חושבת, בעוד שאני ממהרת להספיק את כל מטלות היום שלי. אני רצה לעבודה כי אני כבר מאחרת וחושבת לעצמי תוך כדי דופק שעולה שמעולם לא חשבתי שיום האהבה הבינלאומי ירגיש יותר מוזר מאי פעם. משהו בין אכזבה לאשמה.

נדמה לי ששמעתי השנה על יותר מקרי לבבות שבורים לקרת היום הזה מאשר סיפורי "והם חיו באושר ובעושר..". רוב החברים הקרובים שלי נפרדו לאחרונה מבני הזוג שלהם, או עדיין סוחבים איתם פצעים של כמה חודשים טובים אחורה, או שהם סיפרו לי על חברים שלהם שנפרדו בדיוק ו"איזה עצוב זה, לא?". כן, זה עצוב. אפחד לא מכין אותך לרעידות אדמה מוחשית בחייך, גם אותי לא הכינו לזה, והנה, כבר כמעט שלושה חודשים של בכי ופצעים שמנסים להחלים אבל עם הרבה תקווה בלב. לכן, החלטתי פה אחד עם עצמי שהשנה, "יום האהבה הבינלאומי" יהפוך ל"יום האהבה הפרטי שלי". ושאין למה לצפות, כי שמצפים זה הזמן לנחות לקרקע.

בכל זאת, אני רואה גברים הולכים ברחוב ואוחזים בזרי פרחים אופנתיים ולובשים על הפנים שלהם מבוכה קלה, כי כשהסתכלתי עלייהם – חייכתי. זה שימח אותי לראות שיש בגברים היום עוד שבב של רומנטיקה, אבל הם לא חייכו אליי בחזרה. המבט שלהם שידר "אין ברירה, אם לא אני מת." אז אולי בכל זאת לא השתנה דבר?



אם נודה על האמת, קצת קשה לאהוב את עצמך ביום שכזה. כי אין מה לעשות יש אירועים מסוימים בחיים שצריך להגיע אליהם בשניים לפחות. כמו הופעה, כמו לבית קפה, כמו לחתונה וכמו ליום האהבה.
אז ביום כזה, אולי קצת קשה שלא להסתכל על הדשא של השכן ולהגיד "הוא זוהר יותר" אבל אולי גם יש בנו מין נחמה קטנה שאין לנו שום צורך להשקיע בטיפוח של אותו הדשא. בכל זאת גינת המונוגמיה דורשת מאיתנו השקעה רבה, צריך לעקור עשבים שוטים, להשקות את הדשא מידי יום וגם אולי לקשט את הגינה הזאת עם איזה תכשיט שזוהר בחושך .

אולי בעולם כמו שלנו עם אפשרויות אינסופיות, מונוגמיה הפכה לציפייה מוגזמת? אולי הדרך למונוגמיה טובה והרמונית היא קודם כל להיות בפוליגמיה עם הלב, הראש והשריטות שלך?

לפעמים כל מה שאת צריכה לשמוע זה "אני אוהב אותך" וכל מה שהוא רוצה לשמוע זה "זה מספיק בשבילי". אבל אולי אלו גם דברים שאנחנו יכולים להגיד לעצמנו. אני אוהבת אותך, וזה מספיק בשבילי. אולי זה עם חלק חסר, אבל זה לפחות צעד אחד בשביל להגיע ולמצוא אותו.

בסופו של דבר, בלי סיפוק אהבה מעצמנו, לא נוכל לקבל אהבה מאחרים. האם אהבתם את עצמכם היום? האם תאהבו את עצמכם מחר? האם אנחנו יכולים לחיות במונוגמיה אמיתית בין הלב והראש שלנו קודם כל ולהשאיר את הפצעים בצד? ובכלל, מה נורא כל כך במרפסת בלי מנורות ועציצים? זה לא מה יש שם שעושה את ההבדל, אלא מי שנמצא שם.

ממני אליכם עם מלא אהבה ותודה,
שניה.