משפחות יקרות,

לפני דקות אחדות, בהישמע קול הצפירה,

עצרנו יחד עם העם בישראל את שִגרת חיינו,

וְהפכנו לִקבוצה אחת, מלוכּדת, מאוחדת,

וּבְעיקר - עצובה וְדואבת.

-  שמנו בצד את בעיות היומיום, את הויכוחים

וְהמחלוקות, וְפִּינִינו מקום לַמועקה של היַגון וְהכאב העמוק. הכאב על אלה שהלכו וְלא ישובו עוד. 

-  23,544 (עִשרים וּשְלושה אלף, חמש-מאות ארבעים וְארבּעַה) חללי מערכות ישראל, ובהם 291 )מאתיים תשעים וְאחד) בניה וּבְנותיה של העיר שלנו אשדוד, שנפלו על בטחונה, שלומה וְקיומה של מדינת ישראל. 

-  אנחנו מרכינים ראשינו בִּפְניכן, משפחות יקרות, וּמתייחדים יחד איתכן, עם זִכרם של הנופלים. 

-  בפיתחו של יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, אנו    מזכירים לעצמנו שמאז שהיינו לעם, קמים עלינו לכלותינו.

שמאז שהיינו לעם, אנחנו נאלצים להילחם על החירות וְהקיום שלנו.
בכל דור וַדור אורבים לנו שונאינו, לְהשמידנו. בַּרדיפות, בַּפּרעות, וּבַגלות. ברוך השם הם לא הצליחו, ובע"ה גם לא יצליחו בעתיד. 

-  הם לא הצליחו – אבל גבו מאיתנו מחיר, מחיר כבד.

-  מחיר כבד שאתן – משפחות יקרות – שילמתן,

שילמתן עבור כולנו, עבור כל עם ישראל.

אתן שלא תשמעו עוד את צחוק הילדים, ולא את קול צעדיהם במדרגות, ולא תכסו אותם בְּשמיכה בַּלילה.
אתן שאיבדתן את המשענת והגב החזק של האבא, של הבעל, את אחוות האחים והאחיות במשפחה.

לַּכּאב שלכם אין סוף, אין יום ואין לילה, לא חודש ולא שנה. אתם ההורים, הרעיות, הילדים, האחים והאחיות. אתם הגיבורים האמיתיים של המדינה שלנו. ולא רק ביום הזיכרון, אלא בכל ימות השנה.

אתם שילמתם את המחיר הכבד ביותר, את יקירכם, יקירינו, שבזכותם אנחנו כאן. בזכותם אנחנו עַם חופשי בארצנו.

וּבַראש וּבַראשונה, מֵעֵבר לַשותפוּת בָּכּאב וּבַצער שלכם, עלינו לעמוד לפניכם וּלהתייחס אליכם בְּיִראת כבוד, בְּענווה גדולה ועמוקה וּבְהכרת תודה. וְכמובן להיות ראויים לַהַקרבה שלכם, כְּמדינה וּכְחברה.

ביום הזיכרון הזה אנחנו חייבים לעשות את חשבון הנפש הלאומי שלנו ולשאול את עצמנו, על מה מסרו חיילינו את נפשם, וְמַה החזון שמצדיק את ההקרבה שלהם? והתשובה פשוטה – אחדות העם.

ואנו שבים ועונים את התשובה הפשוטה הזו, ביום הזיכרון, מידי שנה. כיוון שהיא סלע וְשורש קיומנו כי יום הזיכרון, מבטא יותר-מִכּל, את הערבות ההדדית שבתוכנו. כי יום הזיכרון הוא יום של פיוס פנימי בינינו, פיוס שנובע משותפות הגורל שלנו. 

האויבים שלנו לא מבדילים בינינו עפ"י דעותינו הפוליטיות, ולא עפ"י אורִֵח החיים הדתי או התרבותי שלנו ובוודאי לא עפ"י המוצא שלנו.

כולנו מהווים מטרה – לכל טיל, מטען חבלה, כדור או סכין – שאויבינו מכוונים לעברנו.
וְדווקא ביום הזיכרון לחללי צה"ל – עלינו לִזְכור שהשסעים והפערים האלה שבתוכנו, מהווים איום לא פחות משמעותי על קיומנו.

וּכְשאנו שואלים האם אנחנו יודעים להיות מאוחדים? התשובה היא כן, אבל לא תמיד, אלא בעיקר בִּשְעות משבר. אז אנחנו גם מגיעים להישגים אדירים. וההיסטוריה של המדינה הצעירה שלנו מוכיחה זאת. 

-  לפני 69 שנים היתה בעם אחדות שאיפשרה את הנס הגדול של הקמת המדינה.

על מגילת העצמאות חתמו, באחדות נדירה, נציגי כל הקבוצות והאינטרסים בעם.

הקומוניסטים והחרדים, השומר הצעיר ובני עקיבא, המפאיניקים והרביזיוניסטים.

באווירת האחדות הזאת יצאו כולם למלחמת שחרור

וּבִזכותה יש לנו מדינה.

אחדות כזו היתה גם בתקופת ההמתנה לפני מלחמת

ששת הימים, וּבְתקופת מלחמת יום הכיפורים שנכפתה עלינו. וְראינו את האחדות הזו גם באשדוד

וּבְערי הדרום – בעופרת יצוקה, וְעמוד ענן, וְצוק איתן.

אלא שהאחדות הזו לא נמשכת לאורך זמן.

עובר המשבר, ואיתו, חולפת האחדות.

וזה נעשה מדאיג יותר ויותר. במיוחד בשנים האחרונות.

אין יום שחולף בלי מאורע של מחלוקת בעם.

פוליטי, דתי, תרבותי או חברתי–כלכלי.

וּבמיוחד השיח הבוטה כלפי צה"ל, ויותר מכך, כלפי המשפחות השכולות, שיח אליו נחשפנו בחודש האחרון וְשצריך להדליק נורה אדומה. חצייה של קו אדום, שאולי מעידה על חברה שלמה שעוברת תהליך של  ירידה בַּסולידריות וּבַאחדות. של אובדן הדרך של האחדות.

היום – יום הזיכרון לזכר הבנות והבנים שחרפו נפשם למעננו. היום שבו אנו מביטים בעיניהם של בנות ובני משפחות הנופלים – צריך להיות גם היום של הלקח וּמוסר ההשכל מִסַכַּנַת המחלוקות והפילוג שבינינו. צריך להיות היום שבו אנחנו לא שוכחים את חובנו כלפי הנופלים.

- המשורר יהודה עמיחי, ביטא זאת בשיר ששמט "מאז", שמדבר על חלל שנפל בקרב העיר שלנו אשדוד:

נָפַלְתִּי בַּקְרָב בְּאַשְׁדּוֹד בְּמִלְחֶמֶת הַשִּׁחְרוּר                                                        

וּמֵאָז אִמִּי מַדְלִיקָה נֵר זִכָּרוֹן                                    

וּמֵאָז אָבִי מֵת מֵרֹב כְּאֵב וְצַעַר                                              

וּמֵאָז אַחְיוֹתַי הִתְחַתְּנוּ וְקָרְאוּ לִילָדִים בִּשְׁמִי,                                                    

וּמֵאָז בֵּיתִי  הוּא קִבְרִי, וְקִבְרִי – בֵּיתִי.                                    

כִּי נָפַלְתִּי בַּחוֹלוֹת הַחוֹרִים שֶׁל אַשְׁדּוֹד.                                                                   

וּמֵאָז כֹּל יְלָדַי וְכֹל אֲבוֹתַיי                                        

הוֹלְכִים יַחְדָּו שְׁלוּבֵי יָדַיים                                       

בַּחוֹלוֹת הָרַכִּים שֶׁל אַשְׁדּוֹד.                                   

וּמֵאָז אֲנִי זִכְרוֹנִי לִבְרָכָה,

מֵאָז אֲנִי לֹא רוֹצֶה שֶׁאִמִּי תִּבְכֶּה עָלַי

וּמֵאָז אֲנִי מְבַכֶּה אֶת זִכְרוֹנוֹתַיי

וּמֵאָז אֲנִי שָׁקֵט.

כִּי נָפַלְתִּי בְּאַשְׁדּוֹד בְּמִלְחֶמֶת הַשִּׁחְרוּר. 

וּמֵאָז הָרוּחוֹת עוֹשׂוֹת דְּבָרִים אֲחֵרִים.

וּמֵאָז הַמִּלִּים אוֹמְרוֹת דְּבָרִים אֲחֵרִים,

כִּי נָפַלְתִּי בְּחוֹלוֹת הָרַבִּים וְהַחוֹרִים

שֶׁל אַשְׁדּוֹד בְּמִלְחֶמֶת הַשִּׁחְרוּר.

-   "ומאז הרוחות עושות דברים אחרים.

    ומאז המילים אומרות דברים אחרים".

כך אומר ומזהיר המשורר.

אבל, אין זה מחוייב המציאות –
אומנם לא חייבים כולם לעשות את אותם הדברים,

בוודאי לא לאמר או לחשוב את אותם הדברים. אחדות – אינה אַחִידות, אחדות – אינה בהכרח הסכמה.

אך גם אין זה מחויב המציאות שמחלוקת תהיה מלוּוַה בשנאה בכל צורה וְלבוש, בוודאי לא שנאת חינם.

אסור לנו לשתוק מול הניסיונות לפגוע בחלקים שונים בחברה הישראלית, רק בגלל חילוקי דעות פוליטיים, דתיים או תרבותיים.

בוודאי לא בַּאמון שלנו בְּצה"ל וְלא בַּיחס למשפחת השכול. אל לנו לתת לַמחלוקות וְלַפּערים האלה לפגוע באחדות המטרה המשותפת שלנו, לקיים את הבית השלישי, כאן בַּמולדת שלנו, של העם היהודי – בְּארץ ישראל. העַם היהודי זקוק לְבית יהודי, להמשך קיומו.

הבנות והבנים הגנו בחייהם על הבית. וְחובותינו כלפיהם – להמשיך וְלשמור על הבית.

כמו בכל ישוב וקהילה ברחבי הארץ, גם אצלנו מתערבבים ביחד, "האבל הלאומי" עם ה"אבל הקהילתי".

291 (מאתיים תשעים וְאחד) בניה ובנותיה של אשדוד נפלו במערכות ישראל מאז מלחמת השחרור.  

שניים מתוכם נוספו בשנה האחרונה לרשימת חללי אשדוד – הטייסים אנדרֵאוס סטנלי ודב שוגרמן, חללי מלחמת השחרור, שמטוסם הופל בקרב לעצירת הצבא המצרי באזור שלנו, שנחשבו לנעדרים, עד לאחרונה, כאשר שרידי המטוס התגלו בחולות אשדוד. 

-  דרכַּם אנו זוכרים שאשדוד לקחה חלק חשוב במלחמת העצמאות. שני הקרבות החשובים ביותר במלחמת השחרור היו עצירת האויב מלכבוש את ירושלים בַּקרבות בְּגוש עציון, ועצירת הצבא המצרי מלכבוש את ת"א בְּקרב עד-הלום, שהתרחש כאן בְּאשדוד. 

-  מבחינה היסטורית, הניצחונות בַּקרבות האלה הכריעו את המערכה והפכו את הקמת המדינה לעובדה קיימת. 

-  לאחרונה סיימנו לחדש וּלְשפץ של אולם ההנצחה בְּבּית יד-לבנים, בו חקוק זכרם של הנופלים בנות וּבְני אשדוד באופן מעורר כבוד, זאת, לצד עשייה חינוכית שוועד בית יד-לבנים מוביל במערכת החינוך לשימור מורשת הגבורה של הנופלים בּקֵֶרֵב ילדינו.

וזאת בנוסף להנצחה בְּבתי הספר בו למדו, באנדרטאות ובמצבות, בגנים ובפארקים ברחבי העיר, ובפרויקטים שיזמו בני משפחה וחברים.

אך יותר מכל, זיכרם וּמעשי גבורתם חקוקים וחיים בלב העם היהודי כולו, בדורנו ועד סוף כל הדורות. 

והיום, אנחנו זוכרים אותם, וזוכרים באהבה רבה אתכן - משפחות יקרות, הנושאות את משא הקורבן שלכן – יום יום, שנה אחר שנה. 

ליבנו איתכן, וראשנו מורכנים בִּפְניכן, בְּתפילה משותפת – " לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה ". 

יהי זכרם של הנופלים שמור בליבנו – לעד.