אל עולם האוטיזם נכנסתי לפני כ7 שנים. התאהבתי. התאהבתי בילדים היפים כמו ילדי פיות, התרגשתי מכל מחיאת כף שילד שלא מחא כף לפני אף פעם מוחא, מכל פעם שילד אמר לראשונה "אמא". נדהמתי לראות את הנחישות של ההורים לדחוף את ילדיהם קדימה לא משנה באיזה מחיר ובכיתי כל פעם שהיה לאחד מהם קשה. צחקתי, לפעמים עד דמעות שאחד מהילדים האלו אמר משהו מצחיק ובעיקר הודיתי ועד היום אני מודה, לכל ילד שאיתו עבדתי או אני עובדת עד היום.

הילדים היפים המדהימים והטהורים האלו, לימדו אותי על המציאות, על העולם, עליהם, על עצמי. למדתי מהי פרופורציה באמת, למדתי שהדברים הקטנים בחיים אלו שנראים לכם בנאלים, כמו לדבר נניח, הם מתנות שאחרים היו הורגים בשבילן. למדתי לתת, בלי לחכות לתודה. למדתי לאהוב, ללא תנאים, למדתי שאהבה אמיתית באמת אינה תלויה בדבר.

אספר לכם קצת על אוטיזם על קצה המזלג, אחד מכל 100 ילדים הוא על הספקטרום האוטיסטי, אוטיזם מוגדר כשונות מולדת ובשונה מלקויות אחרות, לאוטיזם פנים רבות הבאות לכדי ביטוי ברמות התפקוד השונות, ביכולות הקוגניטיביות ובמיומנויות החברתיות.

המאובחנים עם אוטיזם מתאפיינים בעיקר בקשיים בתקשורת החברתית: קושי ביצירת קשר עין, קושי ביצירת חברויות עם בני גילם, אי הבנת מחוות ושפת סלנג. הם עשויים להתאפיין אף בדפוסי התנהגות תבניתיים החוזרים על עצמם: , נפנופי ידיים, התעניינות מוגזמת בתחומי עניין מצומצמים. גם עוצמת התגובה שלהם לרוב לא תהיה מותאמת לקלט תחושתי העשויה לבוא לכדי ביטוי ברתיעה מרעש סביר ומסף כאב גבוה.

לאוטיזם בעיה נוספת, אולי הגדולה ביותר, קוראים לה מודעות- את זה דווקא כן אפשר לשנות. אז לפני שאנחנו לועגים, דוחים, צוחקים- בואו ננסה להיות יותר סבלניים, לקבל את האחר מאיתנו, לדעת שמאחורי כל ילד שנראה לכם קצת מוזר וצחקתם עליו עומדת משפחה, עומדים רגשות ובעיקר עומדת נשמה ענקית.

בואו ננסה למגר את המנהג המכוער הזה של השתמשות במילה "אוטיסט" כמילת גנאי, זו לא. האוטיזם הוא עולם ומלואו.