"אסור לעשן פה" כבר סוף הערב, אני רק רוצה לשבת ולנוח. לצאת מהמסעדה האהובה הזו, שהיא גם פרנסה וגם מקום בילוי מצוין, עם כמות יפה של טיפים בכיס וללכת לישון בחיוך. אבל כנראה שעם השולחן הזה בסוף הלילה, זה כבר לא יקרה. "מה זאת אומרת אסור לעשן? אני חייבת. אני אעשן רק, לא אף אחד אחר." "את לא יכולה" ניסיתי להסביר בעדינות האפשרית ללקוחה העקשנית "אם תדליקי, גם השולחן ההוא ירצה להדליק וגם השולחן ששם. את יכולה לצאת החוצה ולעשן." היא עשתה לי פרצוף כועס ותוקפני והחזירה את הסיגריה אל תוך הקופסא. למה אנשים כל כך עקשנים? למה הם בטוחים כל כך שהם יוצאי דופן ומותר להם דברים שלכל השאר אסור?

חזרתי לרגע אחורה לטיול הגדול שלי, בו הרגשתי לראשונה מהי באמת הרמוניה. אף אחד לא התווכח, אף אחד לא חיפש קטנות ולא רצה לעשות דווקא לאף אחד, כולם רק רצו להיות מאושרים ורגועים ושמחים. "היי לי, השולחן שם קורה לך." הקריאות של האחמשי"ת שלי החזירו אותי לקרקע וקטעו את הזיכרונות. זה שוב השולחן ההוא. "אנחנו רוצים להזמין קינוח. ובירה. ואולי גם קפה בהמשך." הנה, הדווקא. הרי את רואה שסגרנו את המקום וכולם מתים לעוף הביתה, גם ככה חיכינו לכם שעה שלמה שתסיימו לאכול את הסביצ'ה וחצי שהזמנתם, למה את עושה בכוונה, מה שעות השינה שלי עשו לך שהחלטת לגזול אותם.

דמיינתי את עצמי לוקחת את הקינוח ומפילה בטעות על הסריג הלבן שבחרה ללבוש היום. אולי גם שופכת את הבירה על הגבר שלצידה, שלא נראה יותר מדי מעוניין בכל מה שהיא אמרה לאורך הערב, הוא רק בוהה בסמארטפון ותוהה מתי היא תתן גם לו להשחיל מילה. אני מדמיינת את הצעקות שלה ואת הצחוק של המלצרים מאחוריי ואת החיוך של המטבח, שנאלצו לפתוח הכול מחדש רק בשביל להגיש לה את הקינוח המפנק שלה.

אבל אני לא יכולה, התפקיד שלי הוא להגיש, לשתוק ולחייך. וזה בדיוק מה שעשיתי. ידעתי בתוך תוכי, שיש חברה שתחזיר לה על האנרגיות השליליות, קוראים לה קארמה. היא תמיד לצידי.

הערב נגמר, משמרת נוספת הלכה לה, ארזתי את הכסף שהרווחתי ואת התיק שחיכה לי ונסעתי לביתי לנוח.

בשבוע לאחר מכן, ראיתי אותו, את הגבר שהיה לצידה וכמעט ושפכתי עלייו בירה קרה. אבל היא- לא הייתה. הוא ישב ועישן לו בכיף, במרפסת, איפה שמותר- עם אישה אחרת. הוא חייך אליה ונראה שהוא נהנה מאוד. הוא החזיק לה את היד וליטף לה את הגב, ובאיזשהו שלב גם הוריד מעצמו את הז'קט והניח עלייה, שלא תתקרר.

ואני ידעתי, שהעקשנית והכועסת כנראה יושבת בבית, עם האנרגיה השלילית שלה, לבד. וכמה שרציתי לשמוח שקארמה באמת הגיעה אליה, לא הצלחתי. רק התפללתי.

התפללתי שיגיע אליה מישהו, שיגרום לה להיות בן אדם טוב יותר. שתהיה מוקפת באושר, כדי שלא תהיה לה אופציה להיות עצובה וממורמרת. שבפעם הבאה שאראה אותה יושבת על סביצ'ה וחצי וכוס יין אדום- היא תחייך ותהיה נחמדה, ולא תוכל להסתיר את האושר שלה.

תמיד תזכרו, שמה שתיתנו- זה מה שתקבלו. תמיד.