באשדוד חיים כ160 אלף תושבים מעל גיל 20  והסקר מדווח על 58 אלף מכוניות שבבעלות
התושבים.

לעומת אשדוד, משקי הבית התל אביבים (שיש בה כפול תושבים מאשר אשדוד) הצהירו בסקר החברתי 2012, על 60 אלף מכוניות פרטיות בבעלותם; ואילו נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) מראים שהעיר משמשת "בית" ל-200 אלף מכוניות.
הפער העצום כולל בוודאי מכוניות רבות שרשומות בעיר אבל חונות דרך קבע בערים אחרות.

ניתן להעריך בזהירות שריבוי שוכרים, הגירה חיובית של צעירים בגיל 20 עד 29, מצוקת חניה ומערכת תחבורה פנים-עירונית מפותחת יחסית, הצליחה לגרום ליותר תל אביבים לזנוח קניית רכב (ל-50% ממשקי הבית בעיר אין רכב פרטי). והתוצאה היא שהכמות "האמיתית" של רכב פרטי בעיר (אותן 60 אלף מכוניות) דומה לזו שבאשדוד, שאוכלוסייתה קטנה בכ-50%.

מקובל להניח כי ככל שעולה במדינה או בעיר מספר המכוניות הפרטיות לנפש, כך הן עשירות ומפותחות יותר. אם כי ישנם מקומות ובראשן: פריז, הונג קונג, ניו יורק וסינגפור - שבהם גם אנשים אמידים למדי נוסעים לעבודה באוטובוס, ברכבת תחתית ובמערכות תחבורה ציבורית יעילה אחרת.
בישראל, לעומת זאת, עדיין מתקיים קשר חזק מאוד בין כמות המכוניות לנפש לבין הרמה הכלכלית של היישוב. 

אפשר להיווכח בכך בבחינה של המצב בגוש דן:
בבדיקה שנערכה בערים הנמצאים במרחק עד 10 קילומטרים מגבולות מחוז ת"א, שבו יש הבדל עצום בין רמת המינוע, עולה כי  ברמת השרון ישנן 585 מכוניות ל-1,000 תושבים בוגרים (בני 20 ומעלה) לעומת בת ים שבה המספר נמוך ב-50%, כלומר 281 מכוניות בלבד ל-1,000 בני20 ומעלה.

נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מלמדים כי: באותן ערים אמידות יש הרבה יותר מכוניות לנפש בהשוואה לרמלה או לבת ים, שבהן ככל הנראה לתושבים קשה יותר לקנות ולהחזיק ברכב פרטי.

גם מחוץ לגוש דן רמת המינוע ועושר הולכים יחד:
ביישובים החרדיים מספר המכוניות הוא הקטן ביותר. דווקא בערים הערביות, שלרוב משתלבות עם היישובים החרדים בתחתית הדירוגים הכלכליים, רמת המינוע בינונית, אם כי ביישובים הערביים הכפריים, כקבוצה, שיעור הבעלות על מכונית הוא הנמוך במדינה.