לא לחינם הורים מתלבטים איך להגיב: התגובות שלהם באמת חשובות עבור הילד. הילד, או הילדה, מצפים מן ההורים לתגובה אמפתית, אוהדת ותומכת. ההורה הוא לרוב הדמות המשמעותית ביותר עבור הילד, ואם הוא יגיב בצורה טובה עבור הילד באותו רגע של משבר רגשי – הילד יפנים לתוכו דמות טובה וחיובית, וגם יידע יותר טוב בעתיד להתמודד עם הרגשות שלו ברגעי משבר.

הנטיה הטבעית של ההורים היא לשכך את הכאב הרגשי של הילד, ולנסות לומר משפט משכנע, שמסביר שהמצב אינו כל-כך גרוע. כך אמא תאמר לילדה, שסיפר מזועזע על חלום מפחיד: " אל תחשוב על החלום, תחשוב על דברים טובים!" או אב יאמר לביתו: "היא משתלטת לך על השלט כי היא רוצה לראות תוכנית עכשיו. תני לה לראות, ואחר-כך גם את תראי, חבל לבכות על שטויות!"

התגובות האלו נאמרות מלב אוהב של הורים, המנסיםלהרגיע את הכאב. לא פעם, מה שעוזר בתגובה של ההורה אינו התוכן של מה שאמרו, אלא עצם הנכונות שלהם להיות ברגע המצוקה ולנסות לעזור. גם הטון, שבו נאמרו הדברים, חשוב: כשהילד מרגיש שההורה דיבר אליו בטון מרגיע, ואולי גם שם ידו על כתפו או על ראשו – הוא כבר מרגיש טוב יותר, ללא קשר לתוכן הדברים שההורה אמר.

אבל אני רוצה לתת עצה חשובה  להורים, שמנסים להרגיע ולנחם: קודם כל תהיו אמפתיים ומבינים לרגשות הילד. אינכם חייבים "לשכנע" אותו שהוא אינו צודק במה שהוא מרגיש, ולשנות את דעתו או את רגשותיו. הילד זקוק קודם כל להבנה ולאמפתיה למה שהוא מרגיש.

אמירות אמפתיות יכולות להיות: "אוי, אתה בטח מה זה מפוחד מהחלום המלחץ הזה..." או: "את בטח מה זה כועסת וזועמת על רינה, שלקחה לעצמה את השלט כי היא הגדולה!".

אמירות מבינות כאלו יכולות להרגיע את הילד מאוד. הוא מבין באותו רגע, שההורה מבין אותו, ומה באמת עובר עליו. הילד נרגע אז בעזרת ההבנה של ההורה.

אחר-כך כמובן ההורה יכול להוסיף עוד אמירות חיוביות ומשכנעות, כמו: "מחר נצייר את המפלצות האלו שבחלום אז הן כבר לא יפחידו אותך בחלומות ככה", או "אני אדבר עם רינה עוד מעט איך תתחלקו להבא בשלט של הטלויזיה", או: "בואי שבי קצת על הספה, נגבי את הדמעות, אל תבכי כל-כך הרבה". האמירות השמכנעות תעזורנה יותר – אם הן נאמרות אחרי שהתחברנו קודם לרגשות של הילד והבנו אותם.

אז בברכת התערבויות מרגיעות  וטובות לכל ההורים האכפתיים - אפרד ממכם היום,

רחל בר-יוסף-דדון

פסיכולוגית קלינית, אשדוד

ומחברת הספר "93 כלים לאושר"