אליה גבאי, בנה של אתי, אם חד הורית ואח של רון הגיעו לאילת מאשדוד ביום חמישי עוד לפני שהתלה המלחמה. בשבת הם היו אמורים לחזור אך הדרך חזרה המסוכנת השאירה אותם באילת.

האם אתי מספרת - "מצאנו את עצמנו מאריכים את השהות שלנו אצל החברה באילת והבנתי שהעלייה לתורה שתכננתי לאליה בבית הכנסת באשדוד ביום שני כבר לא תצא לפועל".

האם אתי לא הפסיקה לבכות -  "מצאתי את עצמי באילת בסיטואציה הזויה, בלי בגדים מתאימים לעלייה לתורה, בלי מספיק כסף לעשות אירוע אפילו סימלי".

זוהר גליל מנהלת משאבי אנוש במלון נפטון אילת, שמעה על מצבה והציעה לה עזרה. "זה היה הזוי. בין לילה נדמה שכל אילת נרתמה לעזור לנו כשמעל הכל מנצחת זוהר. בחורה שאין דברים כאלו. לא הבנתי מאיפה היא נחתה עלי ככה. ממש נפלאות הבריאה. היא דאגה לילד לחליפת חתן, דאגה לי לשמלה לאירוע, בגדים חדשים לרון, קייטרינג, בלונים, עוגות, הכל תרמו לנו באהבה רבה, ואפילו היה מי שתרם לאליה תפילין וטלית עם הקדשה של השם שלו. "בכל רגע שאני מדברת על מה שהלך שם אני מצטמררת. אף פעם לא הכרתי את אילת בהיבט הזה. תמיד זו הייתה עבורי עיר תיירות ולא מעבר.

מי תיאר לעצמו שיש באילת אנשים כאלו חמים ומדהימים. כולם עטפו אותנו. הופתענו ברמות. הבן הגדול שלי אמר לאליה שאפילו אמא לא הייתה מסוגלת לארגן לו בר מצווה שכזו. אין לי מילים להודות לכל האנשים שהיו חלק מהאירוע המדהים הזה. הופתענו ברמות והכי חשוב אליה היה בעננים. הוא היה כזה מאושר שאי אפשר לתאר במילים.

את החוויה הזו ניקח איתנו עד סוף החיים", מבטיחה אתי.