טרם גיוסו, בחר בוכריס להתנדב בבית ספר לבעלי לקויות למידה קשות. אלה תלמידים שנפלטו מכל מסגרת אחרת ובית הספר הזה היה עבורם ההזדמנות האחרונה לחינוך מסודר. בוכריס סייע לתלמידים בלימוד קריאה.

המשפחה של בוכריס גילתה עד כמה הוא השפיע על הילדים הללו בשבעה עליו, כשלביתם הגיע אדר, שלמד אז בתיכון ובגיל 13 טרם ידע לקרוא. הוא סיפר איך רק בזכות בוכריס הוא למד לקרוא סוף סוף והצליח להשלים את לימודיו בתיכון.

חן בוכריס גדל באשדוד כצעיר מבין 5 אחים ואחיות. 4 מתוכם (כולל מצדה אחותו) יצאו לקצונה בעת שירותם בצה"ל ושירתו בתפקידי שטח קרביים. כבן הזקונים הוא ספג בבית בו גדל, בשגרת החיים וסביב שולחן האוכל את הסיפורים על השירות הקרבי.

בוכריס רצה להוכיח לכולם שגם הוא מסוגל, ובליבו גמלה ההחלטה שבבוא היום גם הוא ישרת שירות צבאי קרבי ומשמעותי. למרות הרקע המשפחתי שלו, הדרך של בוכריס לשירות קרבי לא הייתה מובנת מאליה: בבדיקות הרפואיות בזמן הצו הראשון לצה"ל הסתבר לו שקוצר הראייה שלו ימנע ממנו להגיע לשירות קרבי. אך הוא לא הרים ידיים.

בוכריס בירר וגילה שישנו ניתוח שיוכל לתקן את הראייה שלו, אך עלותו גבוהה מדי עבורו. הוא הפשיל את שרווליו ובחופש הגדול של אותה השנה החל לעבוד 12 שעות מדי יום במפעל ייצור באשדוד כדי לחסוך את הכסף שהיה דרוש לניתוח.

העליות והמורדות הן חלק מהדרך – אז מה אתה נבהל?" כך כתב לעצמו רס"ן חן בוכריס ז"ל באחת ממחברותיו הצבאיות.

ביחידות הלוחמות בצה"ל, נהוג שלכל חייל ומפקד יש מחברת או פנקס שצמודים אליו. רוב החיילים משתמשים בהן בצורה פרקטית למדי: לכתוב לוחות זמנים, תזכורות, לתכנן שיעורים או לתעד אירועים שהתרחשו במהלך אימונים או מבצעים.

בוכריס לא הסתפק בכך, והשתמש במחברות גם כמעין יומן אישי וכתב בהן, בנוסף לתזכורות המקצועיות גם הגיגים, רשמים אישיים ואף שיחות מוטיבציה שניהל עם עצמו.

כמפקד מסור, הוא כתב אף יותר מזה – בוכריס נהג לתעד, לתכנן, ולהכתיב לעצמו שיחות עתידיות עם חייליו.

במקום אחר במחברותיו כתב: "כשאני עוזר למישהו במשבר, בשבילי זה כמו לשים את האדם הראשון על הירח: סיפוק שאין לדמיין".

אחותו של בוכריס, מצדה בוכרים מספרת: "ככה חן היה – אדם שהשקיע את כולו לעזור לאחר, ובמיוחד לחייליו".

למרות ההצלחות הרבות שקצר בקריירה הצבאית שלו, היו לבוכריס חלומות גדולים גם מחוץ לצבא: הוא תכנן ללמוד הנדסה אחרי השחרור מצה"ל, כדי להציל את ים המלח.

בבוקר יום שבת ה-7 באוקטובר, התעורר בוכריס מהאזעקות בבית הוריו באשדוד, וזמן קצר לאחר מכן כבר מיהר לצאת מביתו לכיוון הדרום המופגז.

מכיוון שהחיים הצבאיים היו חלק כל כך גדול מחייו הבוגרים של חן, משפחתו התרגלה לכך שבכל אירוע בטחוני הוא מוקפץ. לכן לא היה נראה להם חריג שחן יצא מהבית כשהחלו אירועי ה-7 באוקטובר והצטרף ללחימה.

הם לא שיערו מה מתחולל בדרום, והניחו שמדובר בעוד אירוע שגרתי של כמה שעות, ושבוכריס יחזור הביתה בהמשך היום. אף אחד מבני משפחתו לא חשב להיפרד ממנו.

"אף אחד מאיתנו לא חשב לתת לו חיבוק פרידה", אומרת מצדה בכאב.

חן בוכריס, ושניים מלוחמיו – סרן יפתח יעבץ ז"ל וסמ"ר אפיק רוזנטל ז"ל – נהרגו תוך כדי הקרבות הקשים.

שני לוחמים אחרים מהכוח שלו נותרו לבדם בקרב - עד שהגיע לאזור אלוף במילואים נועם תיבון.

תיבון הגיע לאזור באופן עצמאי כדי לחלץ את בנו אמיר, חבר קיבוץ נחל עוז. תיבון לקח את הנשק והציוד האישי של בוכריס והצטרף ללוחמיו המעטים שהמשיכו להילחם.

תוך כדי לחימה וחילוץ משפחות מנחל עוז הצליח תיבון למנוע גם את חטיפת גופתו של בוכריס לתוך עזה.

לאחר הקרב, אמר תיבון: "מגלן זו יחידה של גיבורים – ותושבי נחל עוז חייבים להם את חייהם".

מפגש זיכרון ושיתוף של סיפורי השכול והגבורה עם מצדה בוכריס אחותו של רס"ן חן בוכריס הי"ד-בפעילות זו נכיר את דמותו מעוררת ההשראה של רס״ן חן בוכריס ז״ל, דרך סיפור חייו נלמד על ערכים של אהבת הארץ, נתינה, אחריות, חברות ואומץ לב.

ניחשף לילדותו, לחלומותיו, לדרך שבה בחר לשרת ולתרום.

בחלקו השני של המפגש תיערך פעילות יצירה משותפת של ציור וכתיבה על סלעים, כמחווה של זיכרון והנצחה.

יום ראשון, 19.04.26 בשעה 09:00, מרכז קהילתי "תקוותנו", רח' המעפילים 21, אשדוד.

מידע באתר החברה לתרבות:ironit.org.il או במספר 6452*