כבר קרוב לשמונה חודשים שצילה מיכאלי, מעצבת אופנה למידות גדולות מאשדוד, נשמרת מכל משמר ומקפידה על ההנחיות מחשש שחלילה תידבק בקורונה. ואולם, על אף מאמציה הרבים, הקורונה לא פסחה עליה ולאחרונה התבשרה כי נדבקה בנגיף הארור.

מהבידוד לצד אביה בביתם של ההורים, ובזמן שגופה עוד נאבק בנגיף, היא משתפת בחוויה המאתגרת שבהתמודדות מול הקורונה: הכאבים בשרירים, התשישות, השיעול, קשיי הנשימה ובעיקר הקושי המנטלי שבריחוק החברתי.

וכך היא מפרסמת בפייסבוק (לא נגענו):

"אז נדבקתי בקורונה.

במשך שמונה חודשים אני שומעת את המילה הזו והיא הפכה כל כך שנואה עליי. לכל הנשמות הטהורות שיש להם מה לומר, סתמו, לא הייתי בהתקהלויות מיותרות, לא הייתי בהפגנות, לא באירועים, לא החלפתי נוזלים מיותרים עם זרים. אני אמנם בחורה צעירה, אבל ברור לי שאני בקבוצת סיכון עם העודף משקל שלי ולכן שמרתי על עצמי.

תמיד יצאתי מהבית כשאני עוטה על פניי מסיכה, שמרתי על היגיינה ואפילו לא התחבקתי עם אנשים שאני אוהבת. אבל הנה, ברוך השם, נדבקתי בסוף מאבא שלי. הבנאדם שהכי שומר על עצמו, הכי היגייני, והכי שם לב לפרטים.

אז בואו ואני אספר לכם משהו על הקורונה. לא, זו לא שפעת. יש לה אופי דומה רק שהיא ארורה יותר. היא חזקה יותר, היא חודרת עמוק יותר לנשמה. אתם יודעים למה? יותר מאשר הקטע הפיזי, העניין החברתי, הבידוד, זה מה שקשה אתה.

מבחינה פיזית אני חלשה מאוד, יש לי כאבי שרירים, אני תשושה, משתעלת עם ליחה, מעט קושי בנשימה, חום תודה לאל כבר אין, אבל כאבי ראש שאלוהים ישמור ובנוסף להכל איבדתי את תחושת הטעם והריח למשך שבוע ימים שזה בערך לאבד את הטעם לחיים, אבל היום הטעם והריח חוזרים אליי.

בואו נדבר מבחינה מנטלית. תשעה ימים אבא שלי היה סגור בחדר לבד עד שגיליתי שגם אני מאומתת ואז נכנסתי אליו לחדר. הרופא ממש המליץ לי להעביר אתו את הבידוד בכדי שנוכל לחזק אחד את השניה מנטלית. זה רק מוכיח כמה הבידוד הוא קשה. הוא שורט את הלב והנשמה, פוצע אותה כל כך חזק. לא סתם אני אומרת, בסוף אנחנו נמות לא מהקורונה אלה מבדידות וחוסר אונים.

תודה לאל על המשפחה שלי שדואגת ותומכת, בלעדיהם אני כלום. לא יודעת איך היינו עוברים את זה. תודה על חברים שדואגים, אם זה להביא משלוח של תרופות או משלוח של משהו מתוק להעלות את המורל, כמה שזה חשוב.

תודה לכל מי שדואג שואל לשלומי, בכל מדיה אפשרית ובשיחות טלפון. כל יצירת קשר כזו פשוט מחממת את לבי ואני מאוד מעריכה את זה. תודה לחברים של אחותי שמפרפרים סביבנו כל יום ודואגים לנו לכל דבר, אין עליכם, אתם הכי מדהימים בעולם!!

זהו, עוד כמה ימים ואני אומרת ביי ביי לקורונה (אני מקווה בכל אופן), אני משתדלת להיות אופטימית על אף שלפעמים כל כך קל ליפול לרחמים עצמיים, כי מה לעשות? אני בחורה רגישה וכן, זה לא קל.

פה בתמונה אני בצ'יאנג מאי בתאילנד, החופשה שכל כך ניסו למנוע ממני ללכת אליה ואני כל כך שמחה שלא ויתרתי עליה. מתגעגעת לחברים החדשים שהכרתי באותו היום, למקומות היפים שטיילנו בהם, לאוכל הטעים שאכלנו ולכמה שצחקנו על הקורונה. יודעת שיום יבוא ואנחנו עוד כולנו נצחק עליה".