באדיבות המשפחה

אליאב ז"ל היה אדם מופנם ומלא בענווה, ילד טוב ולוחם בנשמתו. הוא מעולם לא אמר "לא" – תמיד היה שם, מקשיב, תומך, ועוזר. חבריו ידעו שהם יכולים לסמוך עליו בעיניים עצומות, והוא אהב אותם בכל ליבו.

את דרכו החינוכית החל בבית הספר "דביר" באשדוד, ולאחר מכן המשיך את לימודיו בישיבת "אמית י'" ברובע י"א.

בכיתה היה המנהיג השקט – כזה שמעשיו דיברו בעד עצמם וזיכו אותו בהערכה ושבחים רבים. לצד לימודיו הוא היה ספורטאי בנשמה, והתאמן במסירות עוד לפני גיוסו לצה"ל.

אליאב היה שם בשביל כולם. כל מי שנזקק לעזרה – ידע שיוכל לפנות אליו. הוא לא חיפש הכרה, לא דיבר על מעשיו, ורבים מהטובות שעשה נודעו רק לאחר נפילתו.

במהלך לימודיו בכיתה י"א, בהכוונת מחנכו, יצר קשר עם קצין בכיר בנח"ל, מתוך שאיפה לשרת בסיירת. לבסוף שובץ לנח"ל, שם שירת כנגביסט – תפקיד שהביא לו גאווה גדולה. מאוחר יותר שובץ גם לחפ"ק מח"ט נח"ל דאז, צוקרמן.

"אני אדם מאמין, ואחרי שהוא נפל, הבנתי איזה מלאך היה לי בידיים," מספר אביו יעקב על אליאב ז"ל, שהיה בן 19 בנופלו.

"נשמה גבוהה מאוד. אומרים שחיילים שנפלו על קידוש ה' יושבים במקום גבוה עם רבי עקיבא – ואני בטוח שהוא שם."

סיפור נפילתו:

"הוא היה שנה ברפיח, ובחודש האחרון הם עברו לבית חאנון ולאחר שלושה שבועות, הם יצאו ללוות את סמח"ט הנח"ל שם הם הותקלו, ואליאב נתן כוח ורוח גבית לצוות שלו בהסתערות מול המחבלים שהם חיסלו.

תוך כדי הופעלו עליהם לא מעט מטענים והדבר הוביל לנפילתו יחד עם עוד מספר חיילים, סדירים ומילואימניקים, והיו כמה שנפצעו.

אליאב נפטר במסוק הפינוי אחרי שהספיק לחייך וקרוא 'שמע ישראל', והודיעו לי במוצ"ש בלילה, והגיע סגן אלוף בנח"ל וסיפר את כל המקרה. 

הוא עשה את הכל למען החברים ולמען עם ישראל, וכשהיה שם הוא לא פחד כלל. הבן שלי הלך על קידוש ה' יחד עם החברים שלו. הנחמה שלי זה שהם כולם נמצאים ביחד במקום גבוה למעלה ומקום מצויין".

רגע שזכור ממנו:

"בפעם האחרונה שהוא היה פה, שמעתי מאישתי סיפור. הוא היה בתחילת הלחימה ברפיח ברוב הזמן, ואז היה מוכנות 100%, ככה זה נקרא. אסור להם אפילו להתקלח. כמעט חודש לא התקלח.

הוא בא אחרי חודש להפסקה של יומיים, ואיך שהוא נכנס הביתה הוא שומע את אישתי מדברת עם התאומה שלה ומתעצבנת על שלא עבד המקרר לפני אירוח בסוכות, ובחנות לא רצו לעזור לה. הוא בדיוק נכנס ושאל מה קרה. 

היא סיפרה לו את הסיפור והוא לקח את המפתח של הג'יפ, מבלי להתקלח ובלי כלום, ותוך 40 דקות הלך והביא את המקפיא לבד. אחרי זה עלה להתקלח והוא התקשר אליי ואומר לי 'אבא, איזה כיף להתקלח אחרי חודש'."

משפט ממנו שהולך איתך עד היום?
"הכאב הוא זמני - הגאווה היא ניצחית. זה משפט שהוא כתב על הקירות בעזה מתוך המון משפטים שכתב שם".

מה היה החלום שלו?
"לא היו לא, הוא התרכז בלחימה ולהיות עם החברים. הוא היה צריך לצאת כמצטיין לקורסים והוא לא רצה לצאת כדי לא לוותר על להיות עם חברים שלו, הוא לא יכל להיות בלעדיהם".

איך היית רוצה שיזכרו אותו?
"כמו שהוא היה - מנהיג שקט, חבר שעושה הכל למען, בן אדם אחראי. איך אמר המחנך שלו 'אם יש מישהו שהייתי צריך לבחור כדי להלחם מכל התלמידים שלי, הייתי בוחר באליאב'."

מה היית רוצה להגיד לו?
"שאני אוהב אותו מאוד, כואב אותו מאוד ורוצה לחיות איתו ביחד לנצח.
יכלתי לנצל איתו כל דקה הרבה יותר טוב ממה שקרה אז בשגרה הרגילה".

מה הייתה דעתו על קבלת האות?
"הוא היה מתבייש מזה, לא רוצה בזה. הוא לא היה רוצה שידעו שהוא מצטיין. הוא היה עושה משימות בבית הספר, מתנדב ועוזר, ולא היה מגלה."

מה היה רוצה מאחרים?
"שיהיו שמחים כל הזמן, זה מה שהוא היה רוצה. שיהיו שמחים ומאוחדים. הפוליטיקה לא עיניינה אותו אף פעם. שיהיו שמחים ושתהיה אחדות, בטח בעם ישראל."