באדיבות המשפחה

עמרי כהן הי"ד היה ברדקיסט עם מידות.

כבר בילדות הוא אפשר היה לראות את החוכמה שלו כילד מחונן, כשאהב ללמוד ולקלוט דברים. וככל שהיה חכם כך גם היה מאתגר כשאהב לבחון גבולות.

אבל הילד הבכור של משפחת כהן היה ילד מלא באהבה ושמחה, סתלבט ובעיקר אור.

עומרי למד בישיבת נעם ולאחר מכן בישיבת אמית יגל, ובעיקר היה ידוע כאדם חברותי מאוד, כשחבריו תמיד היו המקום המרכזי שלו. לא משנה מי, מאיפה הוא בא ומה דעותיו - הוא אהב את כולם ותמיד נתן להם יד ותחושה טובה.

הוא התגייס לגדוד שקד בגבעתי והיה קשר מ"מ, כי המפקד שלו רצה אותו קרוב. הגיוס לקרבי היה לו מאוד חשוב למרות שהיה אמור ללכת למסלול של 8200, אבל הוא בחר בקרבי כי אחרי ה7.10 הוא לא רצה לשמוע על שום דבר אחר.

עמרי רצה רק להכנס לשם, לנקום את ה7.10 ולהוציא את החטופים שלנו משם. 

סיפור נפילתו:

"הוא סיים טירונות ב7.11. נכנס פעם ראשונה לג'אבליה ומאוד התאכזב שלא הכניסו אותם כבר לעיניינים. כשיצא בפעם הראשונה משם היה לו מאוד מאוד חשוב לשבת עם כל המשפחה, איתי במסעדה, עם אחותו. לבקר את כולם כמעט.

היום אני רואה שהוא נתן לי שיעור לחיים באיך להתנהל עם כל אחד ואחד. עם אנשים, בזוגיות, עם חברים, בעבודה.

ביום רביעי הוא הלך בפעם השניה לג'אבליה. ביום שישי הוא התקשר לאחל שבת שלום, להגיד שהוא מרגיש מוערך מהמפקדים ומשמעותי. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי וזה הפעם האחרונה שדיברתי איתו. ביום שני הוא היה צריך לחזור הביתה.

וב9 בבוקר הם עלו על המשאיות, הוא עלה ראשון והתחיל להעמיס את כל התיקים של כולם. בדיוק כשהיו אמורים לצאת, כ200 חיילים, ממקום בטוח ונקי בג'אבליה - נכנסו 18 מחבלים משום מקום, שירו 4 נ"ט בהתקלות.

המ"מ קפץ ונפגע ברגל. עמרי לקח פיקוד וביקש מכולם לשכב. היחיד שנעמד להלחם. הנ"ט התפוצץ לו על העורק הראשי. ברגע שנפל הוא חייך ואמר לכולם שהכל בסדר, וזהו".

רגע שזכור ממנו:

"יום שלישי, יום לפני שנכנס בפעם השניה לג'אבליה, הוא התיישב על הספה עם רגל אחת בצד ורגל אחת מחובקת בחזה. הוא אומר לי 'לא משנה מה, המשפחה הזאת תהיה הכי מצליחה ומאושרת. כל אחד בדרך שלו'.

הוא כל כך האמין בנו בתור משפחה והיה גאה בנו בתור הורים, ואמרתי לו שיפסיק והוא עשה את שלו, ושפשוט יפסיק והוא אמר לי 'אם כל אמא תגיד את זה לילד שלה, מי ילחם על עם ישראל? מי ישמור על האנשים? מי יחזיר את החטופים?'.

זה היה החיבוק שלו ביום האחרון. החיבוק הזה לא יורד ממני, אני מרגישה אותו בכל רגע".

משפט ממנו שהולך איתך עד היום?
"לא משנה באיזה דרך כל אחד יבחר - העיקר שכולם יהיו שמחים".

מה היה החלום שלו?
"בשבוע האחרון עמרי ממש חלם להקים בית. הוא ממש דיבר על זה כל השבוע. הוא אמר לי 'אמא, אני הולך להקים בית הכי טוב שאפשר, ואני הולך להביא את האישה הכי טובה. לא חייבת להיות טוענית כמוך, אבל תהיה אישה מדהימה כמוך'."

איך הייתם רוצה שיזכרו אותו?
"כבן אדם שמח ושאכפת לו מכולם, ומלא אהבת חינם. מלא. שנותן לכל אחד את ההרגשה שבשבילו הוא מספר אחד".

מה היית רוצה להגיד לו?
"שאני אוהבת אותו המון, וגאה בו המון, ותודה על ה19 וחצי שנים שזכיתי להיות אמא שלו".

מה הייתה דעתו על קבלת האות?
"הוא היה ילד שאהב להיות מקום ראשון. הוא אהב את הפרסים והתעודות. יש לו קלסר מפוצץ תעודות. אז הוא היה עושה קריצה כמו שהיה עושה לי כל הזמן והיה עושה לי את הסימן ביד שהצליח עוד פעם".

מה היה רוצה מאחרים?
"להמשיך, פשוט להמשיך. הוא בסדר, ואני יודעת שהוא בסדר. ושנמשיך עד שהוא יחזור, בעזרת ה'."

דבר אחרון?
"איבדנו כל כך הרבה יקרים בשביל העם שלנו, ואנחנו בתקופה כל כך רגישה אז בואו נהיה אחד בשביל השני, בואו נעזור לעמרי שלי להמשיך את הצוואה שלו, ונעזור למשיח להגיע כמה שיותר מהר.

בשביל כל אמא ואמא שמחכה לחבק את הבן ואת הבת שלה. רק באהבת חינם. 

בשביל ההנצחות של עמרי המשפחה מקימה מצפה לזכרו במצודה של אשדוד ליד היער האקלוגי, בעבור גמח"ים, ישיבות של חברים, הצעות נישואין ועוד.

אני מקווה לראות את כולם ביום ההולדת שלו שם, ביום לפני פסח שבו הוא נולד".