שבט דותן של הצופים באשדוד ממשיך במסורת המרגשת לזכרם של סרן אביו חקאני ז"ל ונופלי השבט, עם קיומו בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל של ערב שירי לוחמים בהשתתפות להקה מיוחדת שהוקמה מחניכים ובוגרים לרגל האירוע ותלווה את הערב. האירוע יתקיים בפארק הצופים שברחוב הציונות 111 (מול בית ספר יחד) וכולם מוזמנים.

רגע לפני שזה קורה, המשנה לראש העיר יניב קקון, בוגר תנועת הצופים בעצמו, כותב לחברו סרן אביב חקאני ז"ל, קצין המנהרות הראשון שנפל בציר פילדלפי בעזה, ומספר לו על הערב המרגש שייערך לזכרו.

וכך כתב קקון:

"אבל את הבור הזה מי ימלא, מי ימלא את כל החלל הזה?"

אדם הולך בעולם, מסתכל בשעון. יש לו עוד 5 דקות. מאמת את השעה עם השעון הציבורי, בתחנת הרכבת. ושעונו מאחר. והוא מאחר את הרכבת. מאחר אולי את הפגישה האחרונה.

אנחנו חיים, וזמן חיינו אינו בידינו. לא זמן העיבור והלידה, ולא הזמן בו נעבור מן העולם.

את ההודעה על מותו של אביב קיבלתי מאבא שלי בשעה 16:20. כשאני עומד בצומת אשדוד ומחכה לאוטובוס לחזור מפגישת צופים בבאר שבע. אבל התחושה הייתה שהרכבת שלך יצאה וכולנו נותרנו לעמוד בתחנה.

השכול, האובדן, הפרידה. עולם של אי ודאות במפתיע, תהום גדולה של היום שאחרי. הדקה שאחרי.

וכעומק התהום, עומק המשמעות – השבט מיד עטף, מאוהל האבלים, אוכל ושאר ענייני יום יום ועד לפינת וספר זיכרון וחיבוק ענק וכל כך חשוב. מחניכים, משפחה קרובה ורחוקה, חברים, קהילה מעורבבת יחד היטב שמזכירה לך שאין שלם מלב שבור.

יש לכל אחד ואחת כאן חלק בעולם. למצוא את חלקך בעולם הופכת לזכות ענקית ובה טמונה עיקר המשמעות, דרכה אתה מכיל פחד, מחדד את ראייתך את העולם, מוצא את העוצמות שלך וגם לא מעט נחמה.

את הערב לזכרך בחרנו להפוך לכזה, לקחת את האנרגיות האדירות שאתה מעורר בנו, החוזק שלך, החיוך שלא משנה מה ובאיזה מצב אתה לא יורד מהפנים, היכולת לחלום ולהיות מספיק ריאלי כדי להפוך למציאות, היכולת לדבר עם כל אדם בגובה העיניים ובכל זאת לעמוד על שלך.

לתת לחניכים משהו ממך. לאחים הקטנים שלנו. התקווה ולא הפחד מניעה לפעולה, היש הממלא את ההעדר, הם המחברים את האנשים, אנשים שלא הכירו אותך, הנושאים על גבם את הסיפור המשותף שלנו. ממקום אוהב, מתחבר ויוצר.

עמוק בתוך החזרות לקראת הערב. הערב מרכיב את עצמו תוך כדי תנועה, לאט, חזרה אחרי חזרה. חבורה מופלאה של אנשים מוכשרים שהצעירים בהם עוד לא נולדו כשנפרדנו בפעם האחרונה. והם מביאים את עצמם וכל אחד מתחבר בדרך אחרת, חלק רואים דרך העיניים העצובות והחיוך הכבד של מי שהיה שם וחזר, דרך הסיפורים האנושיים שמקיפים את הנופלים, אחרים שרים דרך החברות שהייתה, זו שעדיין כאן ואפילו זו שהתחילה תוך כדי החזרות, יש מי שמנסה להבין את ההתמודדות הכואבת של אמא שמאבדת את הכי יקר וכאלו שמביאים איתם אופטימיות לימים אחרים והאחריות שלנו להביא אותם.

ולרגע כל השעונים של כל הזמנים מסונכרנים לשעה אחת הופכים ליצירה אחת שמחזיקה את התמונות הדהויות והזיכרון החי, את הכעס והאהבה, החלל, החיים והתקווה. את הסופי והאינסופי.

אוהב".

אביב חקאני ז"ל

אביב חקאני ז"ל נולד בבית החולים "ברזילי" שבאשקלון ביום א' בניסן תשמ"א (4.4.1981), ביומו הראשון של האביב, ומכאן שמו.

הוא גדל והתחנך באשדוד, עם גיוסו, ב-21.3.2000, שובץ בחיל ההנדסה הקרבית והחל את מסלול הכשרת הלוחם בבית הספר להנדסה צבאית. בתום הטירונות והאימון המתקדם יצא במסלול מהיר לפיקוד, עבר קורס מ"כים, והמשיך לקורס קצינים.

בנובמבר 2001 חזר כקצין לבהל"ץ, ושימש מ"מ מסלול בגדוד 603 – "להב". בסיום תפקידו זה עבר אביב לאוגדת איו"ש (אזור יהודה ושומרון), ושירת כקמב"ץ (קצין מבצעים) של אגף ההנדסה באזור חברון.

אביב נפל בקרב בציר פילדלפי שברפיח ביום כ"א באייר תשס"ד (12.5.2004) בעת התפוצצות הנגמ"ש שעליו פיקד מפגיעת טיל נ"ט. בסביבות השעה 17:40, הוזעק "צוות המנהרות" לציר "פילדלפי", לאחר שהתקבלו התרעות ומידע מודיעיני שהצביעו על הימצאות מנהרת תופת בסמיכות למוצב "טרמית" שעל הציר.

הצוות יצא בדרכו למקום כדי לאתר את המנהרה ולהשמידה, וכבר הכין את הקדח הראשון לפיצוץ באזור החשוד במנהרה. טיל "אר-פי-ג'י" שנורה מכיוון בתי העיר רפיח פגע בנגמ"ש שבו נסעו הלוחמים, והנגמ"ש, שהיה עמוס בחומרי נפץ, נמחה מעל פני האדמה.

עם אביב נהרגו ארבעת לוחמיו – רב-סמל-ראשון אימן גדיר, סמל-ראשון ליאור וישינסקי, סמל-ראשון זאור (זוהר) סמיילייב וסמל אלעד כהן. שלושה חיילים נוספים שפעלו על כלים אחרים שנמצאו בסמוך לנגמ"ש נפצעו?

ב-12.12.2004, שבעה חודשים לאחר נפילתו של אביב, העניק לו אלוף פיקוד הדרום דן הראל את צל"ש אלוף הפיקוד על חתירה למגע, נחישות ואומץ לב, יוזמה, דבקות במשימה ותרומה ייחודית וראשונית להבנת טקטיקת האויב.