בשבעה באוקטובר, רוית הוקפצה עם היחידה שלה לכיוון מושב יכיני, אחרי שקיבלו דיווח על חדירת מחבלים ליישוב. בדרך, הם נתקלו בחייל פצוע על הכביש. רוית בלי היסוס עצרה לתת לו טיפול וביצעה חוסם עורקים, עצרה רכב אזרחי שעבר בכביש וכך הצילה את חייו. רוית והצוות סרקו מבנים ביישוב. כששמעה רעש מאחד המבנים, היא צעקה לצוות שיחפו עליה ושהיא נכנסת לסריקה. בתוך המבנה, היה מחבל שירה ברוית והיא נהרגה במקום. 

צילום: מייק אדרי

סיפור חייה 

סמל שני משמר הגבול רווית חנה אסייג בת רות דבורה ויהודה נפלה ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד 7.10.2023 בת 19 בנופלה סיפור חייה בתם של רות דבורה ויהודה. נולדה ביום כ"ו בתמוז תשס"ד (15.7.2004) באשדוד.

אחות קטנה למאור, עדן ומתן ודניאל, אחות גדולה לאדיר, שרה, חסד ומזל. רווית חנה גדלה והתחנכה באשדוד, למדה בבית הספר היסודי "דביר" ובתיכון "בית החינוך אמי"ת י' אשדוד". ילדה יפהפייה עם עיניים ירוקות מהפנטות, מלאת שמחת חיים, חרוצה וברוכת כישרונות, בעיקר בכל הקשור לאומנויות הבמה. מגיל קטן אהבה לשיר, ולימדה את עצמה לנגן על אורגן ועל גיטרה.

היא הופיעה בכל טקסי הזיכרון בבית הספר וקיבלה תפקיד ראשי בהצגה במסיבת סיום התיכון. "הקול שלה היה עדין ומצמרר, אין אחד שלא אהב לשמוע אותה", סיפרה אחת מחברותיה. כילדה, התלוותה לאחותה הגדולה עדן, כשלמדה איפור מקצועי. רווית התאהבה בעולם האיפור והטיפוח, למדה אותו בעצמה וכבר בגיל שש-עשרה ידעה לאפר באופן מקצועי.

תוך כדי הבגרויות, הקימה עסק לאיפור וסידור שיער וזכתה להצלחה רבה.

חלומה היה לפתוח סלון כלות יחד עם שתי חברות ילדות שלה. בנוסף, אהבה לצייר ולאפות וידעה להכין עוגות שמרים נפלאות. אבל מעל לכול, אהבה את הים.

כמעט מדי יום הגיעה לחוף הים בשקיעה עם הגיטרה, שרה וניגנה, וגם גלשה בכל הזדמנות שהייתה לה. היא הייתה מלאת תעוזה, לא פחדה מכלום, האמינה שכל אדם צריך להגשים את חלומותיו וחיה על פי המוטו: "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה" (מתוך השיר "בסוף מתרגלים להכול", מילים: דודו טסה). תמיד ידעה בדיוק מה היא רוצה לעשות ולהשיג וכשיצאה לדרך, הייתה בלתי ניתנת לעצירה. אחד החלומות שליוו אותה מילדות היה להיות לוחמת ולהגן על המדינה.

אימה, רות, ניסתה להניא אותה מלשרת בתפקיד קרבי אבל רווית עמדה על שלה.

כשאימה שאלה אותה: "מה אם יקרה לך משהו?" ענתה: "אז יקרה. תבכו קצת ותמשיכו". ב-24.11.2022 התגייסה לשירות צבאי ושובצה במשטרת ישראל. בתחילה, יועדה לתפקיד לוחמת מעברים אך התעקשה להיות במג"ב (משמר הגבול), הגישה ערעור וקיבלה את מבוקשה. במהלך הטירונות התמודדה עם אתגרים רבים, פיזיים ומנטליים, אך מפקדיה לא ויתרו לה ולא ויתרו עליה.

בסופו של דבר, בזכות תמיכתם, סיימה את הטירונות בהצלחה יתרה וקיבלה תעודת הצטיינות. בטקס סיום הטירונות נשאה דברים, וכך אמרה: "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה. החלום להיות לוחמת היה מטרה שהדרך אליה לא הייתה פשוטה... כמה חששות, כישלונות, חוויות, חברויות נרשמו בשלושה וחצי חודשים. אם זה לקום מוקדם בבוקר כשאת מתה לישון, אם זה התיזוזים, הירידה למטווחים... בסופו של דבר, הכול מסתכם לרגע אחד – החלום להיות לוחמת. זו הייתה חוויה מטורפת שלא אשכח.

תודה למחלקה פ'-1 הנדירות שבזכותכן החזקתי בטירונות הזאת. תודה לצוות היקר שבאמת נתן מלא מעצמו, רק שאצליח... גאה להיות לוחמת במשמר הגבול". לאחר הטירונות עברה קורס יסמ"ג (יחידת סיור משמר הגבול) ועם סיומו הוצבה בזרוע "רותם" של החטיבה לביטחון פנים, מחוז דרום. אחד הלוחמים ביחידה סיפר: "רווית הייתה משהו מיוחד שלא רואים כל יום. לוחמת אמיתית.

היא לא ראתה פחד בעיניים. היא לא ויתרה לעצמה גם כשהיה קשה והראתה דוגמה לכל הלוחמים והלוחמות ביחידה. ילדה של פעם בדור". לרווית הייתה נוכחות ממגנטת שמשכה אליה אנשים וגרמה לכולם להתחבר אליה.

היא הייתה קרובה מאוד למשפחתה, מוקפת חברים קרובים, להם קראה "המשפוחה שלי", והייתה לה גם אהבה גדולה - בן זוגה, יואל, עמו חלמה להתחתן ולהקים משפחה. היא אהבה את החיים, ניצלה כל רגע בהם ושמרה על קלילות ואופטימיות. היה בה שילוב מיוחד בין אומץ ותעוזה של לוחמת לבין עדינות, רכות, ונשיות מתפרצת, החיוך לא עזב את שפתיה ואיתו היכולת לגרום לאחרים לחייך יחד איתה.

תמיד רצתה לתת ולעזור והייתה הראשונה להתנדב בכל הזדמנות. בין היתר, התנדבה בגמ"חים (ארגוני גמילות חסדים) שונים באשדוד ונהגה להגיע למחלקות הילדים בבתי חולים, לשיר ולנגן להם ולשמח את ליבם. בחגי תשרי תשפ"ד קיבלה חופשה של שבועיים מהצבא על מנת לקחת חלק במסורת המשפחתית – מדי שנה בחגים, היה אביה, יהודה, טס לניו יורק כדי לשווק את ארבעת המינים, ומאז שרווית הייתה בת שתים-עשרה, היא נהגה להצטרף אליו יחד עם אחיה דניאל.

היא חזרה לארץ בחמישי, 5.10.2023, יום לפני ערב שמחת תורה תשפ"ד. למחרת חזרה לבסיס ושם עשתה את השבת, יחד עם חבריה ליחידה. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש.

מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. רווית וחבריה ליחידה הוקפצו עם פרוץ המתקפה ויצאו לכיוון מושב יכיני, הסמוך לשדרות, בעקבות מידע על חדירת מחבלים למקום. בדרך לשם, הספיקה לשלוח לאימה הודעה: "חדרו מחבלים, תנעלו את הדלתות והחלונות... אם קורה משהו אני אוהבת אותך". במהלך הנסיעה, נתקלו בחייל פצוע לצד הדרך ועצרו לעזור לו. רווית שמה לו חוסם עורקים, עצרה רכב אזרחי שעבר במקום וביקשה שייקחו אותו לבית החולים.

מאוחר יותר, סיפר החייל שהיא הצילה את חייו. הכוח הגיע ליכיני, ניהל לחימה נגד המחבלים והצליח לדחוק אותם אל מטע הזיתים הסמוך.

אחרי כשעתיים של לחימה קשה, מול אש תופת ורימוני רסס, המחבלים חוסלו. מפקד הכוח סיפר: "רווית הייתה לוחמת יחסית צעירה, שנה בשירות. אבל הייתה מאוד בולטת בנוף. לב ענק, תמיד חייכה, פייטרית, כל מה שאתה רוצה בלוחמת. תפקדה פה כמו לביאה". בהמשך מפקד הכוח חילק את הלוחמים לצוותים והורה להם לסרוק את המבנים הסמוכים. כשהצוות של רווית התקרב לאחד המבנים, נשמע רעש מתוכו. ללא היסוס, רווית פנתה למפקד הצוות ואמרה: "אני נכנסת ראשונה, תחפו עליי". ברגע שנכנסה, מחבל שהסתתר בפנים פתח באש, והיא נהרגה במקום. רב-שוטרת רווית חנה אסייג נפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023).

בת תשע-עשרה בנופלה.

הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד. הותירה אחריה הורים, חמישה אחים ושלוש אחיות. לאחר נפילתה הועלתה לדרגת סמל שני.

על מצבתה חקקה המשפחה את המילים: "רווית שלנו! הילדה הכי יפה בגן!"

יהי זכרה ברוך