"שמי מיכל בר אילן, מנהלת מחלקת הפיזיותרפיה בבית החולים מאז הקמתו ופיזיותרפיסטית כבר שנה במחלקת הקורונה. כחלק מתפקיד הפיזיותרפיסט במחלקה, טיפלתי בהרבה מטופלים במהלך השנה האחרונה.

הקושי שלנו בתור אנשי צוות להצליח לתפקד ולהמשיך את המשמרת גם אחרי שנפרדנו ממטופלים שנקשרנו אליהם, כי אנחנו הרי הכול בשבילם במחלקה הזו - אנחנו גם המשפחה, גם המטפלים, הליצנים והמסייעים, גם מצחיקים וגם "מכאיבים" בכל מיני בדיקות...

אבל גם זכיתי לשמחתי לראות סיפורים אחרים: ראיתי איך מטופלים שכבר לא נשאר להם כוח לנשום - כוח הרצון שלהם מצליח לנצח בכל זאת, איך התמדה ותקווה מצליחים להחזיק אנשים ברגעים הקשים.

יש לי בראש הרבה סיפורים אבל סיפור אחד ספציפי נגע לליבי גם באופן אישי: מטופלת בת 74 (לכל הדעות לא אישה צעירה), הגיעה מחלקת קורונה לאחר שנדבקה למרות שעברה את החיסון הראשון.

ביממה הראשונה הכול היה כביכול "כרגיל", ובין לילה היא פשוט קרסה, או ליתר דיוק הריאות שלה קרסו. פתאום היא הייתה צריכה כמות מקסימלית של חמצן וגם זה לא ממש עזר לה, ולאחר עוד יממה של אי וודאות וסבל, הוחלט להנשים אותה מאחר והמשיכה להידרדר.

בתור איש צוות, אתה מקווה בתוכך שהמטופלים ישתפרו, אבל אתה יודע שהדרך להידרדרות היא כ"כ מהירה שזה מפחיד. המטופלת הייתה מורדמת ומונשמת כחודש, עם עליות ומורדות ומתח של הצוות והמשפחה. כבר הכינו אותם לגרוע מכל...לאחר חודש אינטנסיבי היא הצליחה להתעורר למרות רגע המשבר, וברוך ה' עברה לשיקום.

כיום, כחודש וחצי לאחר תחילת השיקום, היא מצליחה לעמוד על הרגליים, ללכת ולתפקד כמעט כמו בעבר. מאדם סיעודי שהתקשתה אפילו לגרד את האף, היא הפכה לאישה עצמאית שחזרה לבשל, להתלבש ולנקות.

כל הדברים שמובנים לנו מאליהם, לא מובנים מאליהם כלל...

ועליה נאמר- יצאה מעבדות לחירות!

שיהיה לכולנו פסח כשר ושמח, והלוואי שכולנו נזכה להעריך את הדברים הקטנים בחיים ובזכותם להצליח לצאת מעבדות לחירות הפרטית שלנו".