הילד המוסתר שהפך לסבא אריה של כולם - סיפור חייו של צ'רלס סימון ארון ז"ל כפי שכתבה נכדתו שרון ארון

"צ'רלס סימון ארון, נולד בבלגיה, בעיירה קטנה מחוץ לשרלורווה, בשנת 1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. צ'רלס חי עם משפחתו, אבא מרדכי (מרקולה), אימא סילביה ורשל הקטנה (1942). כיוון שמרקולה הכיר את השפה ההולנדית על בוריה, המחתרת היהודית הנפיקה עבור המשפחה תעודות זהות מזויפות תחת שם המשפחה 'ואן דנברג'.

"לי שינו את השם לפייר. גם לאימא שינו את השם, אבל אני לא זוכר."

בשנת 1944, יצאה המשפחה לטיול בגן שמול ביתם. זה היה היום שבו הכול השתנה עבור משפחת ארון הקטנה.

"זה היה יום ראשון, בבלגיה בימי ראשון לא היו עובדים, היה כמו שבת. בערך באביב, הייתה שמש, ואבא אמר 'בואו נצא קצת לטייל', בפארק שמול הבית שגרנו בו. אחרי זמן מסויים, עצר איזה אוטו ליד אבא. יצאו שני אנשים שהיה קל מאוד לגלות מה התפקיד שלהם. הם היו שוטרים של הגסטפו, היו תמיד לבושים עם מעיל עור. הגסטאפו היא המשטרה הפנימית הגרמנית, ובתוכם הייתה מחלקה שהייתה מטפלת ב'בעיה היהודית'. שניהם תפסו את אבא, אמרו שלוקחים אותו לבדיקת ניירות. אבא היה בטוח שמישהו הלשין עליו. אימא כבר הבינה מייד במה מדובר, כי הייתה להם תוכנית חירום למקרה כזה. אבא כבר הרגיש שמשהו לא תקין, אמר שלום לאימא ואת הכסף שהיה לו בכיס, הוא נתן לה. אבא אמר לה באוזן 'אל תחזרי הביתה, תלכי לאן שאת יודעת שצריך ללכת'. הייתה נקודה בכנסייה, עם כומר שהיה שייך למחתרת הנוצרית הבלגית. הלכנו, רשל ואני עם אימא, לכנסייה ושם הפרידו בינינו. רשל נשארה עם אימא ואותי לקחו למקום סודי שרק המחתרת ידעה עליו."

באותו יום מרקולה נלקח לחקירה תחת עינויים והחזיק מעמד ככל שיכל, לאורך שעות כדי לאפשר לאשתו וילדיו להגיע למחסה בחסות הכנסייה ולאפשר להם לברוח מידיהם של הגרמנים. רק אז הודה שהוא יהודי, נשלח למחנה מלין ומשם לאושוויץ.

במחקר משותף שערכו יחד, סבא אריה ונכדתו שרון, לקראת הרצאה מול סטודנטים וסטודנטיות לתואר שני בחינוך, הם מצאו מסמכים שהראו כי מרקולה, יצא בטרנספר האחרון ממחנה מלין (מכלן) לאושוויץ, רגע לפני סגירת המחנה, כחודשיים בלבד מיום מאסרו. חודשיים בלבד הפרידו בין הסיפור של צ'רלס כפי שאנו מכירים אותו היום, להיסטוריה אפשרית אחרת לחלוטין.

בכנסייה, צ'רלס הופרד מאימו ומאחותו רשל. המחתרת הנוצרית הבלגית, ערכה חיפוש בקרב פצועי המלחמה, אחר מישהו שיהיה מוכן לקחת ילד יתום שההורים שלו נהרגו בזמן הפצצה.

"לא אמרו ילד יהודי, כי לא ידעו מי האנשים ששומעים ומקשיבים. העובדת הסוציאלית עברה בין כל הפצועים, ואני לא יודע איך, אבל היא הגיע לפארן (ז'ן לקוק), ששכב במיטה שלו ושאלה אותו אם הוא מוכן לקחת איזה ילד יתום."

המחתרת הצליחו למצוא משפחה שתיקח את צ'רלס תחת חסותם. מארן ופארן, ז'אן וז'ן לקוק. כך צ'רלס הגיע בגיל ארבע בלבד לחיות עם משפחתם, ומאותו רגע ואילך, צ'ארלס הפך באופן רשמי לפיירו, ילד יתום שאימצה משפחת לקוק, שאסור לו לדבר עם השכנים ולצאת מהבית.

"אני לא יודע אם אמרו להם או איך הם ידעו שאני יהודי. היות שהיו אנשים מאמינים זה היה כמו מצווה עבורם, מצווה אלוהית להציל ילד יהודי מהמוות, כי הם ידעו מה קורה."

צ'רלס, שבמשך שנים חקר את ההיסטוריה לאורכה, לרוחבה ולעומקה, אסף מידע מכתבות ומאמרים, ראיונות עם אנשים, השלים את פרטי המידע החסרים, והצליח לצייר תמונה מלאה המורכבת מזיכרונותיו כילד ומחלקי הפאזל שאסף.

"אני זוכר את הלילה הראשון. זה היה במאי אני חושב, חודש או חודשיים לפני הפלישה לנורמנדי (6 יוני 1944). בנות הברית התחילו להפציץ נקודות חשובות של רכבות כדי למנוע הספקה טובה לוורמך – לצבא הגרמני. עשרים קילומטרים מהמקום, העיר סה-גילה, היה שם אזור חשוב מאוד של גשרים של רכבות, שם ניתן היה לנווט את פסי הרכבת ולשלוט בכיוונים. השיטה של ההפצצה הייתה 'הפצצת שטיח'. על המפה מסמנים שטח מסוים וגלים גלים של מפציצים, עוברים מטוסים ומשחררים פצצות. כנראה פצצות מסוימות לא נפלו במקום הנכון ופצצה אחת נפלה בתעלת מים מאחורי הבית בקריניון כי בסוף הגינה, פלוס מינוס חמישים מטר, היה בונקר מאולתר שבנו התושבים מעץ ומכוסה באדמה. בין הבונקר לבית היו גם בערך חמישים מטר. בדיוק באותו לילה, נפלה פצצה בתוך המים בתעלה. כשהתחילו ההפצצות, מארן מייד לקחה אותי ואת ז'קלין, הבת שלה שהייתה גדולה ממני בחמש או שש שנים בערך, והתחלנו לרוץ לכיוון הבונקר דרך הגינות. באותו רגע, אחרי חצי דרך, נפלה הפצצה בתוך התעלה ומארן זרקה אותי על הרצפה וכיסתה אותי בגוף שלה. אז התחלתי לבכות ולא הפסקתי. היא חשבה שאני פוחד ולחצה אותי עם הגוף שלה יותר חזק לרצפה. התברר שככל שבכיתי יותר היא לחצה יותר, אבל רק שנים אחר כך היא גילתה וסיפרה לי, שמסתבר שנחתתי על אבן שלחצה לי בחזה וזו הייתה הסיבה של הבכי. אני זוכר שסובבתי את הראש הצידה, השמים היו אדומים. ראיתי משהו לבן יורד לאט לאט מין השמיים. מסתבר שהיה זה טייס קנדי שמטוסו נפגע. יומיים אחרי זה, המחתרת אספה את הטייס וביקשו ממארן ללוות אותו לאנשהו, אני לא זוכר לאן. את זה מארן סיפרה לי הרבה זמן אחרי המלחמה."

פארן ומארן, ששמרו עליו עד סוף המלחמה, ובשלב מאוחר יותר חזר לגור איתם בזמן שאביו התאושש מנזקי המלחמה ויכול היה לחזור אל ילדיו, קיבלו את אות חסידי אומות העולם בטקס מיוחד שנערך ביד ושם.

"אבא שוחרר מאושוויץ על ידי הצבא האדום. אחרי תהליך של מיונים וטיפולים רפואיים הגיע לעיר מרסיי בדרום צרפת ומשם ברכבת הוא חזר לבלגיה."

אחרי ששרד את אושוויץ, צעדת המוות ואת ברגן בלזן, הגיע מרקולה אל בית משפחת לקוק, לבקר את בנו. זה היה ברור שלא יוכל בשלב מוקדם כל כך מאז סיום המלחמה לשוב ולקחת תחת חסותו את ילדיו. הכול מוכח במסמכים שעלו מן המחקר שערך עם נכדתו ומחומרים שאסף לאורך השנים הנוגעים למשפחתו.

בגיל עשרים, אחרי שירות בצבא הבלגי, צ'רלס החליט להגיע לארץ ישראל כתייר. כשהגיע לארץ, החליט להישאר, נקלט כעולה חדש בקיבוץ חצור, שם הכיר באולפן את נלי והם נישאו בל"ג בעומר 1962.

את השם 'אריה' קיבל בקיבוץ חצור. כיוון שאהב לשוחח עם אנשים ולנהל שיחות ארוכות, קראו לו החברים "לייבלה" – פטפטן ביידיש. הכינוי התגלגל לקיצור "לייב" שמשמעותו אריה ומאז, על אף שבתעודת הזהות שמו כתוב צ'רלס סימון מאותו רגע, כולם קראו לו אריה.

בנם הבכור, נעם, נולד בקיבוץ חצור ומשם עברו לאשדוד שם נולדה בתם, ברכה. אריה ונלי עם משפחתם הקטנה, חיו באזור ב' באשדוד, הילדים למדו בבתי הספר הוותיקים בעיר, ומעולם לא חשבו לעזוב.

את כינויו הידוע בעיר כ'סבא אריה', קיבל למעשה עם הגעתם של הנכדים. הנכד הבכור אלעד, לאחריו שרון, איתי, ואז התאומות לידר וגנית.

סבא אריה וסבתא נלי היו סבא וסבתא שותפים ופעילים בגידול ובחינוך הנכדים, וסבא אריה היה מלווה את גנית ולידר לחוג כדורסל ואת אלעד לחוג הג'ודו. אריה, שהתאהב בתחום אומנויות הלחימה עוד מהתקופה בה נעם היה מתאמן בג'ודו בילדותו, התנדב כעוזר מאמן אומנויות לחימה וקרב מגע בחוגים ברחבי העיר במשך שנים.

יתרה מכך, לא אחת הוזמן סבא אריה לספר את הסיפור שלו, אותו הבאנו כאן כטיפה באוקיינוס, בפני התלמידים בבתי הספר בהם למדו נכדיו. הפעם הראשונה הייתה בבית הספר 'היובל', שם למדו שרון ואיתי, ילדיו של נעם. מאז, הגיע סבא אריה לספר את סיפורו בבתי הספר היסודיים והתיכונים בעיר בהם למדו נכדיו ככל שהתבקש. כששרון הייתה בכיתה יב' הוזמן סבא אריה להשיא משואה בטקס יום השואה בתיכון בו למדה, מקיף ז'.

מאז, שרון ואיתי הזמינו אותו להרצות ולספר את סיפורו גם בפני חיילים וחיילות ביחידות הצבאיות בהם שירתו. במסגרת לימודי התואר השני שלה, סבא אריה הגיע עם שרון להרצות בפני סטודנטים וסטודנטיות במכללת אחווה.

כך אריה הפך להיות סבא אריה של ילדים וילדות, ונערים ונערות רבים ברחבי העיר, שזיהו אותו בכל מקום אשר הלך. גם בתקופה האחרונה, אנשים רבים הביעו את תפילותיהם לשלומו ואת גודל האובדן של האיש המדהים שהוא סבא אריה.

את ההרצאות שלו, שכללו את סיפורו האישי ואת הסיפור של משפחתו מתובלים בהומור והדגמות של תרגילי קרב מגע, נהג סבא אריה לסיים באמירה – "אתם הנקמה שלי." סבא אריה עמד מול אלפי ילדים וילדות שבעיניו היוו את התגלמות הניצחון האישי שלו. מילד מוסתר לאזרח במדינת ישראל.

סבא אריה שלנו, תודה על כל מה ומי שהיית עבורנו. לנצח הערכים, הצחוק, האופטימיות, האור והתקווה שהנחלת לנו, יישארו בליבנו ויונחלו לדורות הבאים. אוהבים אותך תמיד.

נעם ויהודית, ברכה ואנדי, הנכדים אלעד, שרון, איתי, לידר וגנית, והנינים הודיה, אביעד ונאיה".

 לעד נזכור את סבא אריה - יהי זכרו ברוך!

חלק מהתגובות שקיבלו בני המשפחה, לאחר שנודע על פטירתו של סבא אריה: