כשהתחילה המלחמה, למרינה אורן, מנהלת תחום התעסוקה באשדוד אשקלון באנוש, היה ברור שהיא חייבת לפעול. בין אזעקה לאזעקה, יצרה קשר עם מקבלי השירות באשכול, הגיעה לביקורי בית עם אוכל חם, ובמקביל תמכה בצוותים ובעובדים נוספים. 

"כבר מהיום השני למלחמה היה לי ברור שאנחנו נכנסים לשגרת חירום שטרם הכרנו", היא מספרת. "מהרגע הראשון היה לי חשוב להיות בעשייה. הבעיה היתה שהייתי לבד עם ארבעת הילדים שלי, שהקטנים בהם תאומים בני שנתיים, ובנוסף לזה, בעלי עובד בעבודה חיונית וחוזר רק בלילות. בכל זאת, היה לי ברור שלמרות המצב אני יוצאת לשטח, ועשיתי את זה מידי פעם גם עם הילדים. כבר בשבת יצרנו קשר עם כל המתמודדים ובדקנו מה שלום כולם. אחרי שעות העבודה שלי, היה לי ברור שאני עושה גם מעבר – ופתחתי חמ"ל בבית של איסוף תרומות. בעלה של עובדת אחרת באנוש קישר אותי למחסן לוגיסטיקה, ואספנו המון תרומות וציוד לחיילים. בנוסף, נתנו מענה למשפחות שפונו מהעוטף, ותמכתי גם במנהלת אשכול שדרות באנוש, שנמצאת בהריון כרגע".

"במצבים כאלה לא שואלים אם צריך עזרה, פשוט עושים", אומרת מרינה בשיא הטבעיות. "ידעתי שצריכים עזרה באנוש, שהיא משפחה מבחינתי – אז הבנתי מיד שאני מתגייסת. ביקרתי אצל מקבלי השירות שלנו בבתים גם בערבים, אחרי השעה 19:00, והבאתי להם אוכל חם מ"בית חנה" המדהימים בתל אביב, שתרמו במיוחד עבורנו כל ערב. השיחות עם המתמודדים היו מעוררות השראה. ראיתי אצלם חוסן מדהים. בעוד שביום יום שלהם הם מתעסקים בהתמודדות האישית, פתאום אחרי האובדן הלאומי הקשה הזה, הם עסקו במצב המשותף. הם גילו אצלם חוזקה חדשה של שיתוף – מתמודדים שלא הוציאו כמעט מילה מהפה, עברו קבוצות שיח ושיתפו. במקביל, גם הצוותים בהוסטל, שהיו עמוסים רגשית, דאגו לי ואחד לשני בזמן העבודה עם מקבלי השירות. אני רוצה להודות לכל הצוות: ימית, אור, נועה, מיכל וקרן, שהתגייסו ללא יוצא מן הכלל לטובת שגרה במצב מלחמה, בזמן שכל אחת מתמודדת עם הקשיים שלה בתוך הבית. יש אווירה מדהימה של דאגה הדדית ואכפתיות".