הלך לעולמו גולש הסאפ המבוגר ביותר בעולם נפתלי בילו (תולי) שורד שואה בן ה-93 נפטר אתמול ומאות מקהילת הגולשים העיר אשדוד ליוו אותו בדרכו האחרונה.

נפתלי בילו היה ניצול שואה בגיל השלישי, תושב אשדוד, שאפתן וחדשני — שהתאהב בגלישת סאפ בעקבות תגלית שהתחילה בגיל 84. הוא התחיל להתאמן לאחר שנחשף לפעילות מקרוב, והפך לדמות מובילה ואהובה בקהילה המקומית.

כאמור, הוא גילה את עולם הגלישה רק בגיל 84 ושלוש שנים לאחר מכן צירף לאהבה את הנכד.

לנפתלי ולרעייתו שלושה ילדים: מהם זכה לראות נכדים ונינים, רובם כבר אחרי צבא. 

כאמור, נפתלי בילו הוא ניצול שואה, הוא נולד בעיירה קטנה בסרביה וממנה ברח בגיל 7 יחד עם אמו, בילו איבד בתקופת השואה את כל בני משפחתו ועד שהיה בן 15 נדדו ממקום למקום, כשהם בורחים מהנאצים.

לישראל הגיע לקיבוץ חצור ליד אשדוד, התגייס לצבא, שירת בצנחנים כשהשתחרר מהצבא סגר מעגל עם הים שהביא אותו ארצה ועבד כמנופאי בנמל ת"א ומשם הגיע לנמל אשדוד ולאהבה אל הים.

אחת מהחברות הכי קרובות של נפתלי בילו וחברה בעצמה במועדון הגלישה, היא אשת החינוך מלי מצרי ממן שכתבה פוסט על נפתלי:

"נפרדים באהבה מתולי – האיש והאגדה

היום הלך לעולמו נפתלי (טולי) – איש נדיר ויקר, איש משפחה למופת, שהותיר אחריו שושלת לתפארת ומורשת של ערכים עמוקים, אהבת אדם ופילוסופיית חיים עשירה ומשמעותית.

טולי, כפי שנהגנו כולנו לקרוא לו, הצטרף בגיל 85 למועדון הגלישה Waves שהוקם ע"י יוסי ברגר– והפך מיד לחלק בלתי נפרד ממשפחת החותרים והגולשים.

במשך עשור שלם הקפיד להגיע בכל בוקר אל החוף, לחתור, לשחות, או לצעוד עד לנמל ובחזרה ובעיקר – לחיות כל רגע במלואו.

חברת המועדון, מלי ממן מצרי, כתבה עליו מילים מרגשות: "אדם צובר זכרונות כמו נמלים בקיץ... ואתה, תולי, צברת זכרונות בקיץ, בסתיו, בחורף ובאביב. לך לא היו עונות – כל בוקר היה תחילתם של חיים חדשים. ללכת, לחתור, לרקוד, לשיר, לחייך – זה היית אתה."

בטולי הייתה רוח צעירה ומעוררת השראה – ללא קשר לגילו. הבגאז’ של רכבו, שכונה בפיו "המחסן", היה מצויד לפרטי פרטים, תמיד מוכן לחתירה. הוא נהג לשאת את הסאפ לבדו אל קו המים, לעצור לתמונה אופנתית מול קוסטי חבר יקר וצלם, ואז להכנס למים – לאט, בנחת, תוך כדי שירה.

מלי מספרת כיצד הייתה מזהה אותו מתקרב כבר מהמים, חותר ושר לעצמו, ובסיום החתירה מקפיד לעמוד לפוזת צילום נוספת מול קוסטי.

"היו לנו המון רגעים בפרלמנט של החוף," מספרת מלי, "אתה עם משקפי השמש השחורים, קוסטי עם המצלמה ואני עם מספר חברות שותים יחד קפה מנהלים שיחות על ארועי היום ואתה, תמיד אופטימי, ומידי פעם פוצח בשירה רומנית או ישראלית של פעם.

כשהייתי קמה לכבודך לאפשר לך לשבת היית מתבדח ושואל 'למה את קמה? מה, אני זקן?', ואני עניתי בתגובה: "לא אתה צעיר רק תבטיח שכשאהיה זקנה תקום בשבילי" ואתה היית צוחק – ועונה: 'מה נראה לך, אני אחיה עד 120?'"

טולי היה גם רקדן בחסד – הוא אהב את ריקודי הזוגות של פעם בכל יום הולדת הייתה לנו מסורת של ריקוד זוגי, אני הייתי מתעייפת לפניו!!

הוא גם היה מעריץ גדול של קציצות הדגים שלי – מי מבקש סיר קציצות דגים כמתנת יום הולדת??? ליום הולדת 90 הוא ביקש וקיבל אותו עטוף סרט.

מעבר לאהבתו לים ולחיים, תולי היה גם שורד שואה, שסיפורו האישי המרגש סופר במסגרת "זיכרון בסלון" ביוזמה של המועדון ובשיתוף עם בתו דורית. גם בערב הזה – ידע לשלב בין כאב לצחוק, בין סבל אישי לאור של תקווה.

טולי הותיר אחריו משפחה מרשימה ומאוחדת, שכולה המשך ישיר לאישיותו – יופי פנימי וחיצוני, דרך חיים חיובית, ואהבה גדולה לחיים.

הוא האמין בטיפים פשוטים לאריכות ימים – "360 תפוחי עץ, 360 כוסות יין אדום, ושלושה זיתים ביום", נהג לומר בחיוך.

מלי מסיימת בסיפור קטן, סימבולי ומרגש עם קמצוץ של הומור כמו שאפיין אותו: "ביום מספר שעות לפני ההלוויה לבקשת בעלי המועדון הנוכחיים יוסי ענטבי ואיריס מעוז, צעדתי ברחוב עם משוט בדרכי לחנות פרחים לארגן זר להלוויה. אדם מבוגר עצר ושאל – 'לאן את שטה?'

במבט מופתע עניתי, 'זה לא שלי, זה של חבר שצריך לשוט לעולם הבא'. המשכתי לצעוד, מחייכת לעצמי. מי יודע? אולי למעלה יש ים וגם שם מקבלים אותך באהבה, אולי יש שם אפילו צלם שמחכה לתעד את ההגעה...

תולי היקר, אנחנו נפרדים ממך באהבה. נוח על משכבך בשלום, ושמור עלינו מלמעלה".