"היו המון מחמאות, הרבה מאוד תגובות, על האירוח, על התכנית, על סדר הגשת הדברים, הכול היה מאוד חיובי", מספר סולי וולפשטיין מאשדוד, ימים אחדים לאחר שחגג לעצמו את יום הולדתו ה-80 במסעדת גספאצ'ו היוקרתית באשקלון, בבעלות השף גיא פרץ. "היה אירוע מאוד מרגש, בני אורי היה ממונה על התפריט הקולינארי וגם על בחירת המקום ובתי על החלק האומנותי. אני מאשדוד והמשפחה שלי הביאו אותי לכך שאעשה את זה במסעדת גספאצ'ו באשקלון. הייתה לי התלבטות גדולה שכן הרבה אורחים באו מתל אביב. אני שימשתי כיו''ר גמלאי חברת החשמל במרחב הדרום שזה אומר חברים מנתניה עד אילת והמקור הגדול מתל אביב, כל אלה שהיו איתי שנים רבות, ידידים מתל אביב ומשפחה מתל אביב כולם באו, הרוב מכריע לא היו דרומים ולהביא אותם לאשקלון לא היה שיקול פזיז אבל כל אחד מתוך אלה שהיו מעורבים וכמובן השף גיא פרץ שדאגתי לשבח בתחילת דבריי לפני הציבור גרמו, כל אחד בחלק שלו שאנחנו נחליט לעשות את זה בגספאצ'ו".

זו ההפקה הכי גדולה בחיים שלך?

"תראי, אני לא רוצה לקחת לעצמי את כל המחמאות על ההפקה אבל באופן כללי אני בנאדם שכאשר רובצת עליי אחריות אז אני צריך שזה יהיה מושלם. אנשים דיברו כל אחד מה שהוא חשב עליי, ואת מכירה את השיר 'הוא לא ידע שהוא כזה' אז זה בדיוק מה שחשבתי כששמעתי אותם מדברים עליי". 

בכית?

"השתדלתי שלא, אבל כמובן שהדמעות זלגו, בכ''ז אני מדבר על החיים שלי שלא היו חיים פשוטים כמו רבים כמוני שעברו את השואה ולרוב לא כל כך אני מנדב אינפורמציה בסוג הזה של דברים אבל הבת שלי ידעה לגרום לי לכך שאפתח קצת את הפה ואכתוב קצת. גם הצטלמתי וגם כתבתי סוג של יומן וגם בתי כתבה אבל אני בעצמי עשיתי את הקריינות ושלא תחשבי שהיה לי קל לעשות זאת, לא פעם נחנקתי, בכל זאת אני מדבר על החיים שלי. עשיתי חשבון של החיים שאולי כל אחד יכול להבין ולהוציא איזשהו דבר לעצמו אבל ההורים שלי שניהם ביחד לא עברו בהרבה את גיל ה80, היינו משפחה שנשארה בעצם לבד, משפחה שהייתה מאוד מסודרת עם ערכים, גם כלכלית והכל התמוטט. אמי נפטרה כשהייתי בן 11 ואבא נזרק לרכבת אבל לא נפטר אלא נמוג, כמו נר, מהשוק ומהמכה. בסרט כזה קצר אני לא יכול לספר, החיים לא היו פשוטים ובכל זאת הייתי צריך לדבר את מה שאני יכול ומה שאפשר. לא היה פשוט".

"העניין בעצם התחיל עוד כשהייתי בן 7, ב-39', בגיל 18 עליתי ארצה, ב-1950 לבד מרומניה, הייתי חניך תנועת גורדוניה עליתי ישר לקבוצת ''ניר עם'' במשך 4 שנים, עזבתי את הקיבוץ עם מיטת ברזל ומזרון, כמעט בלי בגדים כי בדיוק לפני זה הייתה שריפה בקיבוץ ומחסן הבגדים נשרף. הגעתי למקום שהיה תחנת טרקטורים ב''טל שחר'' שהייתי צריך להגיע לשם לחצי שנה אבל הקיבוץ לחץ עליי להישאר כי צריך לזרוע ולקצור ולעשות עבודות סדרן ועבודה של המשק ולמרות גילי הצעיר שהיה אז לא יכולתי לסרב. משם התחילה העבודה ידעתי כמובן שלא זכיתי לאיזה הטבות של עולה חדש, חייל משוחרר או דברים דומים והכל הייתי צריך לבנות בידיים שלי, ידעתי שבנאדם שיש לו גג על הראש זה דבר מאוד חשוב לכן עבדתי תקופה די ארוכה וקשה עד שיכולתי לקנות לעצמי איזשהו גג קטן, אבל גג. מתי שהיה לי קצת כסף לקחת חדר ודמי מפתח ועברתי לתל אביב. עבדתי על זה שנה וחצי ומשם התחלנו להתגלגל עד שהתחלתי לעבוד בחברת החשמל שם הזדמן לי לבוא לאשדוד שהייתה עיר בפיתוח. ראיתי שאני יכול להתפתח ולהתקדם ובחרתי להגיע הנה וזו הייתה דרכי. עבדתי במשמרת עד הגעתי לתפקיד הכי בכיר ובזה בניתי את עצמי. את דיאנה אישתי היקרה, הכרתי ב''ניר עם'' כשהייתה בת 12 וחצי והייתה בעליית הנוער כשבאה לבקר את אחותה. היא לא הייתה איתי באותו המשק והמפגש שלי איתה בהמשך היה במבצע סיני, כשהזדמן לי בהגרלה גדודית לצאת לחופשה. ביקרתי את אחותה שהייתה נשואה לחבר שלי והיא כבר הייתה נערה בת 16. כעבור זמן מה שמעתי שהיא התגייסה לצבא ושירתה בקרייה בתל אביב. היה לי שם חבר שהחברה שלו הייתה קצינה בקרייה וביקשתי קשר. דיברנו בטלפון, נפגשנו ומאז אנחנו יחד. ב61' חודש לאחר שהיא השתחררה מצה''ל התחתנו".

 מה תרצה להיות כשתהיה גדול?

"האמת היא שרציתי ללכת ללמוד משהו – אבל אני טיפוס קצת משונה מבחינה זאת. אם אני עושה אני צריך לעשות הכי טוב, כך זה כל החיים שלי וזה לא יהיה פשוט, חשבתי אולי מוסיקה. לא לנגן, אלא תואר ראשון אם אפשר, למה לא? ההתלבטות היא שאם אני לוקח את המשימה אני משועבד לה ואני לא רוצה להיות משועבד. בימים אלו, אני מטפל ב''אוזן קשבת'' הפרויקט שהקמתי עבור הגמלאים, שדואגים לשמור על קשר ולשאול זה בשלומו של רעהו. אני לקחתי על עצמי את הדבר הכי קשה, אנשים מעל גיל 85, בלי לחץ של זמן אלא לשמוע למען הקהילה שלי. את יודעת מה הייתי באמת רוצה? חדוות נעורים לא נגמרת".