כשמישל אברמן (80) מאשדוד היה בן 11, הוא נבחר לעלות לישראל הצעירה יחד עם אחותו. אביו, שהיה אדם דתי ולא ידע מתי ייראה אותו שוב, מיהר לעטוף אותו בטלית ולברך "שפטרני מעונשו של זה" על אף גילו הצעיר, אולם בשל מחסור במקום באונייה - עלייתם של מישל ואחותו נדחתה.

למרות זאת, את בר המצווה שלו הוא כבר לא זכה לחגוג שוב כהלכתה. "אבי היה אדם דתי, הוא קיווה לשלוח אותי לארץ אחרי שקיים את המצווה, אז הוא לקח אותי, הניח עליי טלית כדי לצאת ידי חובה ובכך זה הסתיים" – הוא משתף.

"ההורים שלי היו דלי אמצעים, ככה שגם לא הייתה להם אפשרות לערוך את החגיגות בהמשך, וזה פשוט נשכח" – הוא ממשיך ומספר. "אני חושב שאבא שלי מבחינתו כבר קיים את המצווה שלו – ככה שלא היה צורך לקיים אותה שוב".

"כילד זה צורם לך, אתה רואה את כולם בגילך חוגגים, האחים שלך, וכשזה מגיע אליך וזה לא קורה - זה משאיר לך טעם חמוץ" – הוא מוסיף. "לא שהעליתי את זה בפני ההורים, פשוט המשכתי הלאה".

אמנם כמעט שבעה עשורים חלפו מאז, אולם תחושת ההחמצה הייתה שם תמיד - עד לחודש מאי האחרון, אז מישל זכה לחוויה מתקנת הודות לילדיו שהפתיעו אותו במהלך טיול שורשים במרוקו וארגנו לו חגיגת בר מצווה בבית כנסת מקומי – כזאת שהוא לא יישכח לעולם.

"אני אגלה לך שהייתי חצי מופתע" – הוא אומר בחיוך משתובב, "הרגשתי שהם הולכים לעשות משהו בסגנון, אבל זה שימח אותי ואת כולם, זו הייתה סגירת מעגל מרגשת. זה היה מושלם, הסעודה שאחרי, הסוכריות בבית הכנסת. אין לי מילים".

עבור מישל זו לא הייתה הפעם היחידה שהוא חווה החמצה בעברו. במבט לאחור, הוא נזכר איך נדרש להינשא לסול אשתו במעמד צנוע ברבנות לאחר שחתונתם נדחתה פעם אחת בשל גיוסו למלחמת ששת הימים.

"כנראה שזה מה שהיה צריך לקרות, ובכל זאת יש חיים אחרי כל זה, לכן צריך לקחת את זה בצורה הטובה ביותר ולהמשיך הלאה" – הוא אומר ומוסיף בהומור: "מי יודע אולי עוד נזכה לקיים את מסיבת החתונה".

מישל, מרתוניסט עטור מדליות בעברו, היה מראשוני העובדים בכור בדימונה – שם הוא התגורר עם עלייתו ארצה, והיום הוא גמלאי של הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג). השיחה על בר המצווה שלא זכה לחגוג, מזכירה לו את הימים של העלייה ארצה ואת האכזבה במעבר מהעיר הגדולה למדבר השומם.

"עבור ההורים זו הייתה פסגת השאיפות להגיע לישראל, אבל לנו כנערים היה קשה מאוד להגיע למקום כל כך שומם" – הוא אומר. "נזרקנו בדימונה כשכולה הייתה חולות. אם היה לי דרכון הייתי בורח. להגיע לפה כשאתה מנותק, בלי אמצעים ובלי כלום זאת הייתה פשוט טראומה".

המעבר היה קשה למישל במיוחד אחרי שבמרוקו הוא כבר מצא עבודה מסודרת, ואף הרשה לעצמו להחזיק בקטנוע. כילד שגדל בעוני זה לא היה עניין של מה בכך, אך לבסוף הוא החל להתאקלם, למד עברית, מצא עבודה והתגייס לצבא. כלוחם במילואים הוא אף לחם במלחמות ישראל השונות.

לאשדוד הוא הגיע עם פרישתו לגמלאות בגיל 57. על ההחלטה לעשות זאת הוא אומר: "רציתי קצת ליהנות, אף אחד לא מבטיח לי כמה שנים אחיה, אז החלטתי ליהנות מהחיים. עבודה כבר לא חיפשתי, אבל כן חיפשתי להתנדב ולעזור איפה שניתן והגעתי לביה"ח אסותא כשעוד היה בהקמה".

"כשאני חושב על ההחלטות שקיבלתי בחיים מגילך צעיר, שכיוונו אותי, זה רק מהערכים שינקתי מבית הוריי" – הוא מבקש להוסיף. "גדלתי בסביבה מאוד ענייה ובכל זאת, למרות הכל, התגברתי על כל המכשולים שהיו בדרך".