לטענתה, לאחר הפציעה פונתה באמבולנס לבית החולים, שם אובחן שבר בקרסול. הצוות הרפואי, כך נטען, החליט מיידית על ביצוע ניתוח דחוף – מבלי שבוצעו בדיקות הדמיה מתקדמות כמו CT או MRI וללא אבחון של שבר מרוסק נוסף שהיה קיים בקרסול. לדברי התובעת, הופעל עליה לחץ להסכים מיידית לניתוח – על אף שלא הייתה בצום ומבלי שהוסברו לה אפשרויות טיפול אחרות.

בכתב התביעה, שהוגש לבית משפט השלום באשדוד באמצעות עורך דין דותן לינדנברג, שמשרדו מתמחה בתביעות בתחום נזקי גוף ורשלנות רפואית, נטען כי הניתוח בוצע על ידי רופאים לא מיומנים, תוך התעלמות מהשבר המרוסק, ושגם לאחר שבוצע צילום CT ביום למחרת שבו ניתן היה לראות את הפגם – השבר לא זוהה, והיא שוחררה לביתה ללא ניתוח מתקן.

מאז הניתוח סובלת התובעת מכאבים בלתי פוסקים, נפיחות, חוסר יציבות, מגבלת תנועה וצליעה. היא נאלצה לפנות מספר פעמים לחדר המיון עם תלונות על כאבים עזים, אך שוחררה בכל פעם מבלי שנעשו בדיקות מקיפות. רק לאחר פנייה למחלקת פניות הציבור בביה"ח הצליחה להשיג תור לבדיקה חוזרת, אך גם אז, למרות המלצת אורתופד חיצוני לשקול ניתוח נוסף – לא ניתן לה טיפול הולם.

בהמשך אובחנו אצלה שברים שלא שוחזרו, חסר סחוס בקרסול, ותזוזה בלתי תקינה של המפרק. המדובר בממצאים שעל פי רופאים מומחים עשויים לחייב בעתיד ניתוח להחלפת מפרק הקרסול. בתביעה נטען כי גם רופא מטעם ביה"ח  הודה כי הקרסול לא שוחזר בצורה מושלמת.

לטענת התובעת, הנהלת בית החולים אחראית למחדלים הן ישירות והן באופן שילוחי כמי שאחראית על צוות הרופאים. היא מוסיפה כי לפני הניתוח לא הוסברו לה סיכונים, אלטרנטיבות או משמעות ההליך – וכי מדובר בהפרה בוטה של זכויותיה כמטופלת.

עוד נטען כי ההחלטה להכניסה לניתוח נבעה בין היתר משיקולים זרים, כמו זמינות מקרית של חדר ניתוח, ולא מצרכים רפואיים דחופים. לדבריה, הרשלנות נמשכה גם לאחר הניתוח – בכך שלא הוצע לה טיפול מתקן, לא נבחנו לעומק תלונותיה, ולא ניתנה לה תשומת הלב הראויה לאור מצבה המתדרדר.

במסגרת התביעה היא דורשת פיצוי עבור אובדן הסיכוי להירפא, הפסד כושר השתכרות, הוצאות רפואיות, צורך בעזרת צד שלישי, פגיעה באוטונומיה, כאב, סבל ואובדן הנאות החיים. "הפכתי מאישה פעילה לעצמאית תלותית, בגלל טיפול רשלני שאפשר היה למנוע", כתבה.

טרם הוגש כתב הגנה.