בגיל 31, הצלמת המוכשרת חן אופיר כהן חוזרת לאשדוד אחרי 4 שנים בהן לא הפסיקה לצמוח, סיימה את התואר בצילום ופתחה עסק בהתאם, ומאז היא מסתמנת כצלמת יוצאת דופן ביחודיותה.

"היום אני בעיקר עוסקת בסרטים קצרים דוקומנטריים," היא מספרת, "ועובדת הרבה עם לוחמים פצועים, עמותות, פרויקטים תדמיתיים ואירועים – בעיקר בעולם הווידאו."

נולדה עם מצלמה:

"החיבור שלי לצילום התחיל מהיום שנולדתי. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה לוקחת להורים את מצלמת הווידאו – תמיד זה משך אותי. אחרי הצבא, בטיול בהודו, החלטתי לקנות מצלמה מקצועית ולהתחיל לתעד. שם ממש התאהבתי בזה. התחלתי עם שיעורים פרטיים, ומשם זה התפתח לגמרי.

הצילום שינה לי את החיים. הייתי ילדה חסרת ביטחון, מאוד ביישנית. ופתאום, המצלמה הייתה כלי שדרכו יכולתי להתחבר לאנשים. גיליתי שזה לא רק תיעוד – זה כלי טיפולי, זו דרך להראות לאנשים את עצמם באור חיובי, לשמר זיכרון לכל החיים. תמיד נכנס לי האלמנט הדוקומנטרי, גם בעבודות שלכאורה לא דורשות את זה. וגם האסתטיקה מאוד חשובה לי."

האור שבצל

"אני מאוד מחוברת לאמת של הדברים, לאותנטיות. כשמשהו מזויף – אני ישר מרגישה. בצילום דוקומנטרי, אני כמו 'צל' שמלווה את הסיפור. אני שואלת את השאלות, מעבירה את האדם תהליך. גם אם זו חתונה – אני לא מחפשת את הרגעים הבנאליים, אלא את האמת שמאחורי ההתרחשות.

יכול להיות שזה לא מדויק לקרוא לי 'צל', אבל יש שם נוכחות שקטה. אני קודם כל יוצרת חיבור עם המצולמים, גם אם אני לא מכירה אותם. במיוחד כשעבדתי עם לוחמים פצועים – הייתי איתם במשלחת ביוסטון – החיבור קדם למצלמה.

לגרום להם להרגיש בנוח, לדבר איתם גם בלי לתעד, לבנות אמון. כשזה מצליח – זה מורגש בתוצאה. הרבה מהם כתבו לי שהחוויה הייתה להם ממש מעצימה."

הדוקו – דרך לספר את האמת

"מהרגע שהתחלתי את התואר בצילום, ראיתי שאני באה ממקום אחר – עם תשוקה אמיתית. לא ישנתי בלילות, לא היה אכפת לי לעבוד בחינם. בהתחלה עסקתי באופנה ובצילום סטילס, ומשם, דרך האנשים שפגשתי, נפתח לי עולם הדוקו.

הבנתי שדרך ווידאו אני יכולה להעביר הרבה יותר מסר. דרך תחקיר, שיחות, תהליך – הרגשתי שהווידאו נותן לי יותר גמישות בדרך כדי לספר את הסיפור."

"לא פחדתי ללכת למקומות קשים"

חן מספרת כי תמיד נמשכה אל הגבולות – לא אל המובן מאליו.
"הייתי ילדה מרדנית. לא אהבתי שגרה, אהבתי את מה שאסור. מתוך הסקרנות הזו הגעתי גם לדוקו.

מצאתי את עצמי מצלמת ניתוחים, חלקי גופות למחקר, דברים שלא כל אחד היה נכנס אליהם. זה לא תמיד קל – במיוחד כשאת שומעת סיפורים קשים. למשל היה פרוייקט שהרגשתי שזה ממש דרש ושאב ממני.

חקרתי על זה מלא, צפיתי בהמון סירטונים של החמאס מאותו היום וכל הדבר הזה עשה לי מאוד לא טוב שראיתי חומרים מאוד קשים של חמאס. אבל למדתי לעבור הלאה, המטרה והאמונה בטוב של העשייה עוזרת לי להתקדם."

הרוח שנולדה איתי

גם עולמות הרוח נוכחים בחייה של חן – לא רק באופן אישי, אלא גם ביצירה שלה.

"האקס שלי, שהכרתי דרך סרט שעשיתי לעמותת לוחמים פצועים, עבר חוויה של מוות קליני אחרי שנפצע מ14 כדורים. זה הוביל אותי לפרויקט דוקומנטרי על חוויות סף מוות - רציתי להבין מה קורה שם מבחינה רוחנית. הסרט הזה פתח לי עולם שלם של נשמות, משמעות ויעוד.

האמת היא שהמשיכה לעולמות האלו התחילה אצלי בילדות. הייתי מאוד מבועתת. כשהייתי ילדה – לא הבינו איך להתמודד עם זה. משהו בי תמיד הרגיש שונה, כמו עפיפון בלי חוט."

מה את מחפשת למצוא בעולמות הרוח?

"משמעות, הבנה של למה אני פה ולמה אנחנו פה ומה היעוד והתפקיד שלנו פה. אני לא מאמינה שבאנו לפה סתם ככה, לחיות את החיים וזהו. אני חושבת שהתשובות אלו מובילות אותנו לחיות את החיים בצורה הרבה יותר נכונה וטובה, ולהיות מאושרים בסך הכל.

מהמעט שהגעתי אליו, הגעתי לתשובות מאוד עמוקות ונכונות, שמאוד עזרו לי בחיים. כל דבר שקורה לי, שהוא כביכול רע, ברגע שהעדשה של הסיפור השתנתה אצלי ואין שום דבר מבחוץ, ואני זה שיצרתי את המציאות שלי, והנשמה שלי בחרה להיוולד ולעבור את השיעורים שעברתי - זה הכל לטובתי, הכל בא לשרת משהו אצלי בנשמה שאני צריכה לתקן."

"המציאות היא מה שבאתי ללמוד ממנה"

"אני חושבת שבעיקר בעיקר אני לוקחת אחריות על כל דבר שקורה לי בחיים. אני לא מסתכלת על זה בעיניים של 'לקחו לי, עשו לי, שתו לי' והייתי מאוד בעיניים של קורבנות כילדה, וזה בא לידי ביטוי בעבודה שלי, בזוגיות, אפילו עם חברים. הייתי מרגישה שאני הכבשה השחורה, של 'למה עושים לי את זה?'.

היום השינוי הכי משמעותי שאני יכולה לזקק אותו למשפט, שינתי את העדשה שבה אני מייצרת הכל, כי אני צריכה את זה. גם את הדברים הקשים. הייתי בהרבה סיטואציות בשנים האחרונות על סף מוות, ויכלתי האשים את כולם כי זה לא היה פייר ולא הבנתי למה זה קורה לי.

היום אני מסתכלת על זה ממקום של 'מזל שזה קרה', כי הנשמה שלי הייתה צריכה את זה, להעריך את הדברים, לא לרוץ אחרי הזנב של עצמי."

איך זה להיות צלמת בזמן מלחמה?

על אף שחן מקבלת הצעות עבודה מיוחדות ברוח הלחימה - כמו רבים אחרים, גם היא נפגעה מקצועית בתקופת המלחמה. "בחודש הזה של הלחימה כל הצילומים שהיו לי התבטלו.

אז אני משקיעה עכשיו במעטפת העסק – במה שאפשר לקדם ברגעים כאלה." ובנתיים היא מפנטזת על פרוייקט מעורר השראה ברוח התקופה על 'מה היא יהדות?':

סרט שהוא ממש עבודת מחקר שאפילו יכול להתפרש על כמה שנים, שבו אני ממש חוקרת את המשמעות על מה זה להיות יהודי באמת. זה מאוד מעסיק ומעניין אותי, זה מתחבר לי עם עולמות הרוח, והיהדות בכלל.

ממש לשאול מי אני כיהודי בלי כל הפוליטיקה, בלי כל הדת, הפוליטקלי קורקט, להגיע לאמת ולהבין מה התפקיד שלי בתור יהודייה ומה התפקיד שלנו ביחד בתור יהודים.

התחלתי לעשות את זה, ועשיתי סרטון קטן שעלה לרשת והגיע להמון אנשים - על שלהיות יהודי באמת זה להיות אח, לעזור אחד לשני. וזה בא לידי ביטוי במלחמה, כשכולם באו ותרמו, עזרו והתקהלו.

וזה בעיניי אחד המעלות החזקות שלנו בעם וזה בDNA, שאין לאחרים. כעם זה ממש היה נוכח, בא לידי ביטוי וזה מרגיש לי שזה ממש קיים בנו."

החלום – להשפיע טוב

"אני לא באה להציל את העולם. מספיק לי לדעת שהשפעתי על אדם אחד. החלום שלי הוא להמשיך לעשות טוב בכלים שקיבלתי – ואם זה צילום, אז נהדר. ושיהיה לי איזון: עבודה, משפחה, חברים, בריאות.

הייתי אומרת לחן של פעם – תאמיני. תסמכי על הבריאה, על אלוהים, על היקום. הכל מדויק, גם אם זה לא נראה כך. תשחררי את הפחד, את הלחץ. תקשיבי למה שמגיע, כי הוא תמיד מגיע מסיבה."

ובנתיים, חן ממשיכה בדרכה אל הלא נודע עם המצלמה, "אין לי תוכנית ברורה – רק להמשיך בדרך שלי. לעשות טוב, לא למכור משהו שאני לא מאמינה בו. האמת והרגש שלי הם הכלים הכי חזקים שיש לי. בעיניי, זו השליחות שלי."