זוכרים את הנרצחים - קורבנות השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל באשדוד
03.10.24 / 06:24
בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה - קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש.
אלה שמות תושבי העיר אשדוד, קורבנות המלחמה והטבח הנורא של השבעה באוקטובר
אדם אילייב הי"ד
נרצח במסיבת הנובה ברעים, יחד איתו הייתה שני אמין חברתו, שנרצחה גם היא בידי מחבלים צמאי דם וחיות אדם.
בן בכור לזיוה וארתור אילייב ואח לדניאל.
אדם התגייס לצבא ושירת שירות מלא. לאחר שהשתחרר מהשירות, החל לעבוד ולחסוך כסף כדי להגשים את תוכניותיו לטייל בעולם.
בגיל 20 הכיר את שני אמין, גם היא תושבת אשדוד, והם הפכו במהרה לזוג שהתפתחה ביניהם אהבה גדולה. חברים סיפרו כי על אף גילו הצעיר, כבר חלם על משפחה וילדים. בני הזוג נהנו לצאת לבלות יחד, לצאת לחופשות, לאכול במסעדות טובות ובעיקר אהבו לצאת למסיבות.
אדם אילייב נרצח על ידי מחבלים בפסטיבל "נובה" באזור רעים בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והוא בן עשרים ושתיים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין באשדוד. הותיר אחריו הורים ואח.
ספדה לו אימו זויה: "אדם חי לפי המנטרה - לחיות את החיים במלואם דרך צחוק וחיוביות. אדם השאיר אחריו אותנו, הוריו, ארתור וזויה, אחיו הקטן דני, ומשפחה גדולה שבורת לב עם אלפי זיכרונות. האנרגיה, האדיבות, החיוביות והצחוק המדבק של אדם לנצח בליבנו. מתגעגעים בכל יום אהוב שלנו. השיר הסתיים אבל המנגינה נמשכת".
על מצבתו נחרטו המילים: "השארת חלל שאף אחד לא ימלא, אדם כמוך יש רק אחד. זכרך גדול וחזק יהיה לעולמים."
שני אמין הי"ד
שני נרצחה במסיבת הנובה ברעים ביחד עם בן זוגה אם אילייב.
בתם של מירב וניר אמין הותירה אח ושתי אחיות לאחר מותה. הייתה נכדתו של העיתונאי המוערך עמי כלפון.
אחרי שבוע וחצי שהוגדרה כנעדרת, אתמול זוהתה גופתה של שני אמין הי"ד. במסיבה נרצחו למעלה מ-380 בני אדם.
שני היית בוגרת מקיף ט' באשדוד. במהלך המסיבה, מיד לאחר האזעקות והירי הראשון, שני ובן זוגה אדם כבר עשו את דרכם חזרה לבית. הם נכנסו לרכב ונסעו לבאר שבע, שם היו אמורים לפגוש חבר שהזמין עבורם צימר.
הם נמלטו ראשונים והכי מהר שיש, והגיעו בשלום וללא עיכובים לעיר באר שבע בשעה שבע וחצי... אבל החבר לא היה זמין (הסתבר שהוא הסתתר עשר שעות בשיחים באזור המסיבה, וניצל, אך הם לא ידעו זאת).
"בעקבות אחת השיחות שלנו, החליט לחזור הביתה. הוא אמר לי 'אמא אל תדאגי אני נוסע לאשדוד. אחר כך צלצלתי שוב והוא אמר לי 'אמא זה לא זמן טוב לדבר, אני ליד שדרות, יש פה חיילים ואני לא מבין מה קורה. נראה לי שיש מחבלים'. ואז הוא ניתק לי. כששמעתי שיש חיילים ירדה לי אבן מהלב, אמרתי שהם יעזרו להם, יצילו אותם".
זויה לא ידעה, וגם אדם לא ידע, אבל אלה לא היו חיילים, אלא מחבלי חמאס.
זויה התקשרה שוב אך לא הייתה תשובה. אחרי חמש דקות התקשרה לשני. "שמעתי נשימות כבדות. ואז אני שומעת 'זויה, יורים עלינו חיילים יורים עלינו תצילו אותנו', ואז היא אומרת 'תפתח עיניים, תפתח עיניים'. זה השלב שירו בו".
בשעה 8:24, שני הייתה עדין בחיים, בהכרה מלאה והיא החליטה לעשות שיחת וידיאו לסבה, עמי כלפון.
עמי כלפון מוותיקי העיר אשדוד משחזר את אותם הרגעים:
הסב היה כנראה הדמות הקרובה ביותר לשני בשנות התבגרותה, הוא גם זה שישב בקהל והריע לה בטקס סיום התיכון בקיץ האחרון משחזר: "כולה הייתה דם בפנים. היא אומרת לי 'סבא, יורים עלינו, אדם מת, אדם מת, הוא לא נושם'".
הרבה יותר מאוחר, הקעקוע הטרי על הגב של שני בת ה18 - "here comes the sun" אפשר לזהות שהיא כבר לא בן החיים.
סמוך אלייה היה ניתן לזהות את הכובע של אדם אילייב שנצבע בדם. פניו הוסתרו בווסט צהוב שהניחו אלמונים.
"כמה היא חסרה לי. בכל יום שישי אני מדליק לה נרות. מתמיד לבוא ל"חלקת הנובה" בבית העלמין באשדוד, שם קבורה שני לצד אדם"
שני ואדם קבורים זה ליד זה באשדוד, בדיוק כפי שתמונותיהם ניצבות יחד באתר ההנצחה בחניון רעים, וכמו שהוטלו על הכביש בתאריך ה7/10/2023 הארור מכל.
דג'ון אסלנוב הי"ד
בן 71, נרצח ביחד עם גיסו רוברט שאולוב בטבח שביצעו המחבלים בבסיס זיקים בבוקר השבעה באוקטובר. יצא לדוג במקום, כמו רבים אחרים, ומצא את מותו במיגונית המוות בחוף.
דז'ון נולד בבוינקסק – עיר ברפובליקת דאגסטן שברוסיה - ב-13/12/1952 להוריו אלכסנדרה ז"ל וסרגיי ז"ל, כילד "סנדוויץ" בין 4 אחיות. עם סיום לימודיו בעיר מגוריו, התגייס ב-1970 לצבא האדום ושירת כקצין ומדריך בדרגת סגן בבית הספר לנהגי טנקים. הוא השתחרר מן השירות שם ב-1972. דז'ון סיפר לבניו שאחרי שיחררו רצו לגייס אותו שוב ולשלוח אותו למצרים כדי להילחם במלחמת יום הכיפורים, אך הוא סירב. בשנים 1973-1979 למד באוניברסיטה הנדסה ואדריכלות וסיים בתואר מהנדס תעשייה אזרחי. בשבעה באוקטובר (!) של שנת 1977 נישא דז'ון לאשתו -אינה והתחיל לעבוד כיזם וקבלן ראשי בבנייה פרטית; את ביתו בעיר פיטיגורסק הוא בנה בעצמו.
בשנת 1991 הוא עלה ביחד עם אשתו ושלושת ילדיו - סרגיי, סטס ושושי - לארץ ישראל. עד 1995 התגוררה המשפחה ברמת גן ומאז היא עברה להתגורר באשדוד.
שושי (הבת) ספדה לאביה: אבא היקר שלי היה אדם מיוחד, את כל חייו הקדיש למען משפחתו, ילדיו ונכדיו. תמיד היה שם בשבילי בכל הרגעים החשובים של חיי, היה העוגן והכתף התומכת ותמיד ידע לתת לי עצה בכל רגע בחיים, מלא בנתינה אינסופית, דאגה ואהבה. מגיל קטן חינך אותי לאהוב את הטבע והיה לוקח אותי לאסוף פטריות אחרי הגשם.. אבא שלי היה אדם חזק פיזית ונפשית, איש עבודה ולא מפחד מעבודה קשה, אדם צנוע, מצחיק, אמיץ וחכם מאוד. היה לו מעגל חברים רחב ששמר איתם על קשר מהילדות ואמר שבחיים תמיד צריך לשמור קרוב לצידך את האנשים שאתה אוהב . אני אסירת תודה על כל מה שעשה למעני כל החיים, מתגעגעת אליו כל כך ואוהבת לנצח.
עמית בוסקילה הי"ד
נחטפה לעזה ממסיבת הנובה ברעים, שם היא נרצחה באכזריות בידי מחבלים בני עוולה. בת 27 הייתה במותה.
גופתה של עמית הי"ד חולצה מעזה לאחר 259 יום בהם לא היה ממנה אות חיים. במשך חודשים רבים קיימו בני משפחתה עצרות להצלתה והשבתה משבי החמאס.
עמית הי"ד הובאה למנוחות בבית העלמין בקרית גת, שם אלפים ליוו אותה בדרכה האחרונה.
האח סיאל ספד לאחותו עמית: "רק אני יודע כמה, כל חייך היית נאהבת, היה לך חוזק פנימי, לא רוצה להיכנע אף פעם, עם חוזק פנימי אדיר".
האח המשיך בהספדו: "אחותי הקטנה, המיטה שלך בבית ריקה, המראה בבית כבר מזמן לא ראתה את הפנים שלך, הסירים לא הרגישו את חום ידיך, מי ימלא את הבית באושר ושמחה, נהרגת בשל היותך יהודיה גאה, יפיפיה, מילותייך האחרונות, היו 'שמע ישראל אדוני אלוהינו, אדוני אחד'.
אנחנו נמשיך את הדרך שלך, האמונה באלוהים והאמונה בצדקת הדרך, היום אחותי אנחנו מלווים אותך בדרכך האחרונה, אל סבא וסבתא שכל כך אהבת.
אמא, שמעון, אבא ואני, נזכור אותך תמיד כמו שהיית, את היופי, האושר, האור שלך, את הנתינה שלך, את האור שלך ואת זה שתמיד היית קורנת".
"אני רוצה לאמר לך אחותי, שאת לי יום, את הכל, את לי לילה, מבטיח שמהיום ועד הנצח, אזכור אותך תמיד, ברוך דיין האמת".
עדן וסילי חברתה הטובה של עמית, שיצאה בשבעה באוקטובר לחפש את עמית: "מלאכית שלי, דמיינתי סוף אחר, דמיינתי שהיא חוזרת. חזרתי בתשובה בזכותך, כל מה שלקחתי על עצמי היה למענך וחזרת בארון קבורות, נסעתי כל יום משביעי בואוקטובר כדי לחפש אותך.
"מעל 15 שנים של חברות, עזרת לי לחפש את אבא שלי, בסוף אני מחפשת אותך, הייתה חברות בטוב וברע, כמה רצית להתפרסם ותראי באיזו דרך אכזרית התפרסמת, הלוואי ויכולתי לכתוב סוף טוב... הדמעות לא מפסיקות, אני מבקשת שתשמרי על אמא מלמעלה, הלב שלי לא יירפא לנצח".
איזבלה גנדלין הי"ד
נרצחה במסיבת הנובה ברעים בבוקר השבעה באוקטובר.
איזבלה (איזבלוצ'קה), בתם של נטליה וסרגיי גנדלין, נולדה בי"ח בשבט תשנ"ו (08.02.1996) בפתח תקווה, בת בכורה, אחות גדולה של אמילי, ושל מילנה, אחות למחצה.
גדלה והתחנכה באשדוד. למדה בבית ספר יסודי "אלונים". ילדה יפת תואר, חייכנית, טובת לב וחברותית. בילדותה השתתפה בחוגים רבים, למדה בלט, פסנתר, שחייה וטניס והשתתפה במקהלה. סיפרה בת דודתה יאנה: "היא הייתה ילדה קורנת, מחייכת, שמחה, מובילה, מלכת הכיתה". בהמשך למדה בתיכון "מקיף ז' הקריה" והתאמנה באתלטיקה קלה. סיפרה מורתה שרון: "זכיתי לחנך אותך בחטיבה עליונה, שלוש שנים. החיבור בינינו נוצר מייד, והיה הרבה מעבר למחנכת-תלמידה. אהבתי אותך כבת, והקשר בינינו היה חזק ונשאר לאורך השנים. זיהיתי בך תמיד את הכוח והעוצמות הטמונים בך, את המיוחדות, את היותך חזקה, פייטרית... תמיד היית מחויכת ושמחה, היית מלאת כריזמה ואופטימיות, חכמה, מצחיקה, הכי יפה וטובה שיש".
אחרי שחרורה מהצבא המשיכה ללימודים אקדמיים ולמדה תואר ראשון במנהל עסקים עם התמחות בניהול עסקי בינלאומי ב"מכללה למינהל".
בסיום לימודי התואר עבדה בחברת השילוח הבינלאומי "ICL Intelligent Logistics" בתפקיד ראש צוות קריטיקל (משלוחים דחופים). בלטה כעובדת חרוצה ואהובה על עמיתיה.
את נדב יהודה הכירה בגיל 15, אבל האהבה ביניהם פרחה רק כשהייתה בת 22, לאחר שנפגשו באופן מקרי ברחוב באשדוד, עיר מגוריהם. בשנת 2020 הם עברו לגור יחד, התארסו והיו אמורים להתחתן ב-26.10.23. סיפר נדב: "איזבלה הייתה האהבה הכי גדולה שאהבתי בחיים. אהבתי אותה ברמות שאני לא יכול לתאר. היא השלימה אותי כמו כפפה ליד... היא שינתה לי את החיים. אני היום מי שאני בזכותה". בספטמבר 2023 נסעו יחד עם הוריה לטיול באיים המלדיביים, שם ערכו טקס נישואין במסורת המקום ורצו להקרין את הסרטון ביום חתונתם.
איזבלה הייתה מוקפת חברים ואהובה על הבריות. אישה מלאת שמחת חיים שבכל מקום שבו הייתה הפיצה אור ואנרגיה חיובית. המשפט שלאורו הלכה היה "Good vibes only".
איזבלה ובן זוגה נדב הגיעו לפסטיבל המוזיקה "נובה" ליד קיבוץ רעים, בו חגגו כ-3,000 איש, בשעה 6:00 בבוקר, כחצי שעה לפני תחילת המתקפה.
עם הישמע האזעקות, הם החליטו לנסוע הביתה. בדרכם חזרה, נעצרו ליד מיגונית סמוך לקיבוץ עלומים כדי לתפוס מחסה מירי הטילים. איזבלה יצרה קשר עם משפחתה וסיפרה שיורים עליהם. נדב יצא מהמיגונית לבדוק מה מתרחש ואז הבחין במחבלים. הוא התחבא בין השיחים וכך ניצל. המחבלים זרקו רימונים לתוך המיגונית ואיזבלה נפגעה ברגל וביד. לאחר מכן נכנסו המחבלים למיגונית תוך כדי ירי, שם איזבלה נורתה למוות.
על מצבתה כתבו אוהביה: "הפרח הכי יפה בערוגה של החיים. את השמחה שלך אי אפשר לעקור ואת האור שלך אי אפשר לכבות. תמיד דאגת לסובבים אותך ורק אז לעצמך. לנצח תפרחי בלב שלנו".
אלי אוזן הי"ד
נרצח בבוקר השבעה באוקטובר בחוף זיקים ביחד עם אביו אריה אוזן הי"ד במיגונית המוות.
אליהו אוזן נולד ב-22-01-1981 במושב גילת שבנגב המערבי, להוריו יפה ואריה. הוא היה הילד השני במשפחה, אח ליהודית, חן ורון. היה בן מסור מאוד להוריו ואח אוהב ותומך בשתי אחיותיו ובאחיו. באותו המושב הוא גדל והתחנך. בשנות נעוריו שיחק כשוער בקבוצת הכדורגל של הפועל 'מרחבים'. לאורך כל חייו היה נער צנוע, טוב לב, חייכן וחברותי.
אלי הי"ד היה נשוי, אב לילדה, כשילדיה של אשתו היו כילדיו, כבשר מבשרו. הוא היה האיש הצנוע שכולם אהבו, טוב הלב שלו השתקף מתוך עיניו, כשהביט באכפתיות, הקשיב ותמיד היה נכון לשאול מה צריך ובמה אפשר לעזור.
אלי היה שף אהוד ומקצוען, שרצה לעבוד מאחורי הקלעים ולא חיפש להתפרסם או ליחצ"ן את עצמו, אך רצה הגורל והוא התפרסם בנסיבות טרגיות אלו.
אלי היה השף של סלון יווני במלון ווסט. הבעלים נאור פרץ, סיפר שהוא היה עבורו כאח, שותף, חבר ואפילו פסיכולוג. הם עבדו יחד 18 שנה בנאמנות מוחלטת שלא אופיינית לענף זה. "אהבתי אותו אהבת אמת" - אומר נאור תוך שהוא עושה את דרכו לבית המשפחה.
גופתו של אלי הי"ד זוהתה אחרי כמעט שבועיים מהטבח בחוף זיקים. במשפחה מתחו ביקורת קשה על התנהלות הרשויות שבמשך זמן רב לא ידעו לומר מה עלה בגורל יקיריהם - למרות העדויות שהחלו להגיע מהמקום ומצלמות שמוצבות באזור שיכלו לשפוך אור על שהתרחש שם.
אלי הובא למנוחות לצד אביו במושב גילת.
על מצבתו נכתב: "הנשמה שינתה צורה והלב נשאר מרוסק. אהבתך וצניעותך יאירו דרכנו לעד. אבא, שבורים מלכתך. בעלי, מתגעגעת לאהבתך. בני, בלכתך נותר חלל שאיש לא יוכל למלא. דמותך חקוקה בכל שעה ודקה. היית לנו עולם ומלואו. עליך נאמר 'איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא'".
ליהיא בתו ספדה לו: "בחיים לא חשבתי שאני אכתוב סיכום עליך, עליך ועלי, כי סיכום זה סוף ואני לא רוצה שזה יהיה הסוף... אתה הגיבור שלי, של כולנו. אבא, לכל מקום שאלך אדאג להנציח אותך, להזכיר אותך, ולספר כמה היית בן אדם טוב. נכון, אתה לא תהיה איתי פיזית ברגעים שיהיו הכי חשובים בחיי, אבל אתה תמיד תהיה איתי. לכל מקום שאלך ואגיע אתה תשמור עלי. אתה החבר הכי טוב שלי לנצח. מקווה שאתה וסבא נהנים שם למעלה. אבא, אני אוהבת אותך, הבת הקטנה שלך".
נעמי עליזה בכר הי"ד
נרצחה במסיבת הנובה ברעים בשבעה באוקטובר. הקשר עם נעמי ז"ל נותק כבר בשעות הבוקר המוקדמות. המשפחה וחבריה התפללו נס שלא קרה. המחבלים הצליחו להגיע אל נעמי ורצחו אותה בדם קר. בת 23 הייתה במותה.
נעמי נולדה ב-ד' חשוון ה'תשס"א (02.11.2000) בצרפת, בת לסימונה וג'קי יצחק, אחות לליבנת רחל, דוד משה, נועה מרסל ואביב סשה, חברתו של עוז משה עזרא ז"ל. בהיותה בגיל 13 עלתה ארצה עם משפחתה לאשדוד, לאחר מות אביה היקר הבת הקטנה במשפחה. היא השתלבה בארץ, במהירות יחסית, בזכות אופייה החברותי. ילדה מצחיקה ושובת לב. נעמי התחנכה בבית הספר אמי"ת מקיף י' באשדוד, שם הכירה חברים, צברה חוויות והתפתחה.
משפחתה מבקשת שהיא תיזכר כילדה היפה עם החיוך וגומות החן. בעלת הלב הטהור והנתינה הגדולה. שתיחקק בלבבות עם האנרגיות החיוביות והשמחה שהביאה לכל מקום אליו הגיעה. שישמר זיכרונה בלב כל אלו בהם נגעה באכפתיות ואהבה, במסירות ובנועם. כילדה נעימה, כשמה, וכמי שנהגה תמיד ביושרה, ונמנעה מרכילות על אחרים. יהא זכרה כקרן אור בקרב כל מי שזכה להכיר אותה.
אמה, סימונה בכר ממן ספדה לה: "נעמי צדיקה שלי כמה את חסרה לנו קשה לעקל שאת לא איתנו עים הלב הטהור שלך החיוך והאנרגיה שלך לכול הסובבים אותך היית ילדה מהממת לכולם נתת אהבה עזרת לכולם וגם לפני מותך נתת את כולך לאהוב ליבך שעשיו הוא הבעל שלך למעלה את גם עים פפה (אבא ) שקיבל שתי מלכים נעמי שלי זאת הנחמה שלי שאת עים אבא ועוז ואני יודעת כמה טוב למעלה עים בורא עולם ששומר עלכם תודה בורא עולם כמה טוב אתה , נעמי חיים שלי כול כך היתגעגעתי אליך את עלית למעלה וזיעזעת את כול העולם החזרת הרבה אנשים בתשובה נתת לכול בנות ישראל כוח לצניעות תמשחי להיתפלל עלינו על החילים שלנו ועל החטופים על עם ישראל ושהמשיח יבוא במהרה לראות אותכם אוהבת אותך בת זקונים שלי".
רחל משה ספדה לה: "נעומי מלכת היופי שלי כלתי היפיפיה ה יקום דמה קשה לי מאוד בלעדייך ילדה עם מידות טובות תמיד ידעת לעשות מצוות וחסדים איזה לב טהור היה לך אני יודעת שאת ועוז נמצאים במקום טוב ליד כסא הכבוד נעומי שלי תשמרי עלינו למלעלה אוהבת אותך עד אין סוף".
עילאי חברתה ספדה לה עם קבלת הבשורה:"נעומי שלי, אהובת ליבי מה אומר עלייך? לב ענק וטהור פצצת אנרגיה ושמחת חיים שבחיים לא ראיתי! ילדה שמחה, ילדה מצחיקה, ילדה חיובית, חברה טובה אני לא מעכלת שזה מה שקרה לך אני לא מאמינה שלא תהיי פה יותר איתנו ונשב כל ערב כמו בימים הטובים במסעדת החוף ונצחק ונסתלבט ושנגדל ביחד ושנצבור חוויות ונשמח בחתונות שלנו ושתהיי חלק מכל החיים שלי. נעומי אני לא אשכח אותך לעולמי עד!!! לא מגיע לך כל מה שקרה אבל בורא עולם לוקח רק את הטובים תשמרי עליי ועל המשפחה שלך ועל הבנות מלמעלה אני יודעת שאת במקום טוב!"
הלל זלמנוביץ' הי"ד
נרצח סמוך למפלסים בעת שיצא לרכיבה על אופניים.
הלל, בנם של גרטה והרמן, נולד בעיר אשדוד ביום ח' בכסלו תשכ"ג (04.12.1962).
גדל והתחנך באשדוד. למד בבית הספר היסודי "נתיבים" ובבית הספר התיכון "מקיף א". סיים את לימודיו התיכוניים בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה.
התגייס לצה"ל ב-1980 ושירת בנח"ל, במסגרת גרעין "אשדות" שיועד לקיבוץ עין גדי לחוף ים המלח. במהלך שירותו הצבאי סיים בהצלחה קורס צלפים, ובמבצע שלום הגליל שהחל ביוני 1982 לחם כצלף. באותה שנה עבר לשרת בהיאחזות נח"ל עירית בצפון השומרון.
בהיאחזות הנח"ל הכיר את תקוה, הם התאהבו ומאז לא נפרדו. בתום השירות הצבאי גרו בעין גדי כדי להתנסות בחיי קיבוץ. כעבור שנה עזבו והתמקמו בעיר אשדוד. בשנת 1985 הם נישאו נולדו להם שלושה ילדים: בנם הבכור, ניר, ושתי בנות: צליל ונוי. היה אב אהוב ומסור לילדיו, תמך בהם ללא סייג ועמד לצידם.
הלל למד הנדסאות מחשבים במכללת אשדוד, ובתום לימודיו התקבל לעבודה בחברת החשמל. במהלך שנות עבודתו למד במסלול להנדסאי חשמל במכללת "הנדסאים תל אביב". עבד בחברת החשמל במגוון תפקידים ומקצועות, עסק גם במתן הרצאות מקצועיות.
הלל הקפיד על אורח חיים בריא, מנוהל ומסודר. היה ספורטיבי, נמרץ ובכושר גופני מצוין. התאמן בנבחרת השחייה של חברת החשמל, השתתף מטעמה בתחרויות והגיע להישגים.
כבכל שבת, גם ב-7 באוקטובר השכים הלל קום כדי לרכוב על אופניו. בחר לרכוב ב"סינגל" (שביל לרוכב יחיד) בארי ובהמשכו: "סינגל" כיסופים בצפון הנגב. בשעה 06:25 נכנס ל"סובב בארי" ("הסינגל האדום" המיועד לרוכבים מנוסים). בשעה 06:30 התעוררה תקוה למשמע האזעקות והתקשרה אליו. בשעה 06:43 התקשר אליה ונענה לבקשתה לחזור מהר ולרכוב באזור אחר. מילותיו האחרונות היו: "טוב, אני חוזר".
ומאז נותק הקשר עימו. המשפחה פתחה חמ"ל ביתי ולא בחלה בשום אמצעי על מנת למצוא את הלל. רק אחרי חמישה ימי חיפושים, ב-11.10.23, נמצאה גופתו לצד אופניו על ידי מתנדבי חילוץ והצלה וזק"א, סמוך לחיבור עם "סינגל" כיסופים. על פי שעון הדופק, הלל נרצח ביריות מחבלים ב-7.10.2023 בשעה 07:40 בעודו רוכב על האופניים. הוא רכב עד לשנייה האחרונה בחייו.
הלל זלמנוביץ נרצח ליד קיבוץ כיסופים בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והוא בן שישים. הובא למנוחות בבית העלמין באשדוד.
נאור ניסים חסידים הי"ד
נרצח בכפר עזה בעת שהיה בביקור אצל בת זוגו סיון אלקבץ הי"ד, שנרצחה אף היא בשבעה באוקטובר.
נאור ניסים, בנם של גלית ואבי חסידים, נולד בבית החולים קפלן ברחובות ביום כ"ה בטבת תש"ס (03.01.2000). ילד שני במשפחה, אח של מור, אליה ונועה.
גדל באשדוד והתחנך בה - בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "הרא"ה" ובתיכון מקיף ט'. מגיל צעיר הוא בלט כאינטליגנטי ומהיר תפיסה, ממוקד וחדור מטרה ולצד זאת ערכי, צנוע ורגיש, אהוב על חבריו, מכבד כל אדם.
נאור יפה התואר היה טיפוס עצמאי, אכפתי, אופטימי וחיובי, כזה שמצא את הטוב גם במצבים רעים. הוא אהב בכל מאודו את משפחתו ודאג לה. "ילד של אימא", הגדירה אותו גלית אימו, שהוא היה מחובר אליה ושיתף אותה בכול, ומור אחותו הוסיפה: "לכל מקום שהיה נכנס אליו הוא היה מכניס שובל של צחוק ואהבה. אח שתמיד תומך כשצריך אותו".
בגיל 16 זכה למצוא את אהבת חייו - סיון אלקבץ, שאותה הכיר כששניהם למדו בכיתות מקבילות באותה שכבה בתיכון. מאז הם לא נפרדו, הקשר ביניהם התעצם משנה לשנה והם חלמו להתחתן ולהקים בית.
נאור ניסים חסידים נרצח על ידי מחבלים בכפר עזה בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), בן עשרים ושלוש בהירצחו. הובא למנוחות בבית העלמין באשדוד ביום א' בחשון תשפ"ד (16.10.2023). הותיר אחריו הורים ואחים. הוא נקבר לצד זוגתו סיון אלקבץ ועל מצבתם כתבו אוהביהם: "שירת החיים באמצע נפסקה. בחייהם ובמותם לא נפרדו".
סיון אלקבץ הי"ד
נרצחה בכפר עזה על ידי מחבלים צמאי דם חיות אדם. נרצחה לצד בן זוגה נאור חסידים הי"ד
סיון, בתם של ענת ושמעון אלקבץ, נולדה באשדוד ביום ג' בסיון תש"ס (06.06.2000) וכך קיבלה את שמה. בת זקונים במשפחה, אחות קטנה של נדב, גיא ונועה.
אימה סיפרה שהייתה "ילדה חייכנית, שמחה ומאושרת, שתמיד ידעה לראות את נקודת האור בכל דבר". בבת המצווה שלה ביקשה בדרשה להוסיף לעשרת הדיברות את הדיבר ה-11: לרקוד, לצחוק, לשיר, לאהוב, לשמוח, לומר תודה ובבקשה, ולא לוותר על החלומות.
היא גדלה באשדוד ולמדה שם בבית הספר היסודי "יצחק רבין" ובתיכון מקיף ט' בכיתה המדעית. לצד הבגרות המורחבת במתמטיקה ובפיזיקה, למדה במחזור הראשון של מגמת האומנות במוזיאון אשדוד.
במקביל ללימודיה, הייתה סיון מדריכה בתנועת "הנוער העובד" ובקייטנות האומנות של מרכז התרבות "מונארט" באשדוד, ורקדה בלהקת הריקוד "אביבים" בעיר.הכשהייתה בת 16, היא ונאור חסידים בן כיתתה התאהבו והפכו לזוג. מאז הם לא נפרדו, הקשר ביניהם התעצם והם חלמו להתחתן ולהקים בית. "הם היו ילדים ערכיים שמכבדים את הסובבים אותם", סיפר שמעון אביה.
לאחר סיום לימודיה סיון התגייסה לצבא ושירתה כמדריכת כושר קרבי במכללה הטכנולוגית של חיל האוויר בבאר שבע. שם, כתבו עליה שהייתה "חיילת מצטיינת שהשפיעה על סביבתה ועל כל מכריה, על מפקדים ועל עמיתים... מילאה את תפקידה בהצטיינות ובהמון חיוניות כי הצטיינות וחיוניות היו שמות נרדפים לסיון. בפרק זמן קצר יחסית הצליחה להטביע חותם של חברות, של צחוק ושל אווירה טובה. תמיד כשהחיוך נסוך על פניה. לכל מקום שהגיעה הייתה מלווה בהילה של יופי ושלמות".
ביום שישי 6 באוקטובר 2023 התארחו כל בני המשפחה בביתם של ענת ושמעון וחגגו את ערב שמחת תורה ואת יום נישואיהם ה-36. נאור, בן זוגה של סיון, שהגיע לשהות איתה בקיבוץ במשך החג, נכח גם הוא בשמחה המשפחתית והשניים הכינו להוריה מתנה מיוחדת: 36 קוביות עץ שעליהן הודפסו תמונות משפחתיות.
סיון ונאור התעוררו מהאזעקות. סיון, שהייתה אמורה לצאת לעבודתה כמאבטחת, כתבה לאביה: "אבא, תבטיח לי שהכול בסדר איתכם. יורים עלינו לתוך הבית, נאור ואני מתחבאים מתחת למיטה".
בשעה 11:12 נשלחה הודעתה האחרונה לאביה. מאז, אבד איתם הקשר, ורק כעבור כחמישה ימים שבהם נחשבו כנעדרים זוהו גופותיהם. בת 23 הייתה במותה.
לזכרה של סיון כתב שמעון אביה את השיר "לעולם לא עוד" (לחן: אמיר בן-דוד, ביצוע: להקת "אבטיפוס"). הוא גם יצר סרט דוקומנטרי על חייה ועל המשפחה, "ארבעה בתים וגעגוע", הניתן לצפייה באתר "קשת 12".
תמר טורפיאשוילי הי"ד
התמוטטה במהלך אזעקה באשדוד בעקבות חרדה קשה שבה לקתה. שבוע לאחר מכן, כשאלפים מתפללים לרפואתה, תמר הלכה לעולמה ועלתה השמיימה עטופה בתפילות. בת 9 הייתה במותה.
מאות הגיעו ללוות את תמר בדרכה האחרונה - בהלוויה קורעת לב.
תמר טורפיאשוילי נולדה בתאריך 21.12.2013 בישראל בעיר אשדוד, להוריה מננה ואברהם, אחות קטנה לאיציק ולעדן. תמר למדה בבית הספר היסודי שז“ר בו הייתה תלמידת כיתה ה'.
היא הייתה ילדה חכמה, תלמידה חרוצה, אהובה על חבריה לספסל הלימודים, כמו גם על הצוות החינוכי אשר דאג לשבח אותה ללא הרף. על כך מעידות תעודות ההצטיינות שנהגה לקבל הן בפן הלימודי והן בפן החברתי. תמר הייתה מעורבת חברתית ודומיננטית. היא דגלה באהבת חינם ובהושטת יד לעזרה; חיפשה תמיד לחבק את השונה והאחר. תמר הייתה ילדה של שלום ואהבה בעלת עיניים חכמות ויפות ופנים מלאכיות.
משפחתה של תמר הייתה רוצה שהיא תיזכר בדיוק כמו שהיא הייתה - ילדה יפה, רגישה וחכמה, טובת לב, בטוחה בעצמה, חזקה, אישיות מיוחדת במינה, ילדה אמיצה שתמיד בחרה לראות את הטוב שיש לחיים להציע, מצחיקה ושובת לב, ילדה שאוהבת לאהוב ולהיות נאהבת, מלאה באהבת חיים; ילדה עם חלומות גדולים; כוכבת ענקית שנולדה לזרוח, מוכשרת, ילדה של אהבה עם פני מלאך בדיוק כמו שכולם ראו אותה.
אביה אבי ספד לה:
"תמר. מאיפה מתחילים? איך נפרדים מפרח כזה? מלאך בדמות ילדה חיננית, יפה מבחוץ ולא פחות מבפנים. אוהבת לאהוב ולהיות נאהבת, מלאת שמחת חיים, פשוט ילדה של אהבה.
במהלך השבוע האחרון לא הפסקנו להתפלל לנס. יחד עם כל מדינה ישראל ויהודי ישראל בתפוצות. תמר שלנו נגעה באינספור לבבות.
תמר למי שלא יודע, חוץ מהיותה ילדה של אהבה שדאגה תמיד לכבד, לפרגן, לחבק את האחר ושאפה תמיד לעזור לזולת, חלמה להיות מפורסמת ומשפיענית. אז תמר גם על המטרות האלה יכולה לסמן כמו המטרות האחרות שהגשמת בחייך הקצרים - וי ענק. היות ואת מפורסמת כי אין מדיה או גוף תקשורת שלא ידבר, כתב או פרסם תמונות שלך וסיפר את אשר אירע לאותה ילדה שרצה לממ"ד כתוצאה מהאזעקה ולא הצליחה להתמודד עם רגעי הפחד והחרדה אשר גרמו לליבה הקטן לאבד שליטה וכתוצאה מכך להתמוטט".
יורי וסבטלנה ליסבוי הי"ד
יורי וסבטלנה נרצחו בבוקר השבעה באוקטובר בחוף זיקים. הותירו אחריהם הותיר אחריו שני בנים ונכדים.
גדל והתחנך בליסיצ׳אנסק. כילד היה נעים הליכות, טוב לב, חייכן וחרוץ. למד בתיכון המקומי בעיר מגוריו. מגיל צעיר אהב דייג ונהג לצאת לדוג בכל הזדמנות.
את סבטלנה הכיר בתיכון ומאז הפכו לבלתי נפרדים. בני הזוג נישאו ב-15.12.1984. הם הקימו בית בעיר בה גדלו, ובשנים הבאות נולדו להם שני בנים, רומן ואנדריי. בלטו כזוג מאושר ואוהב וכהורים מסורים, שגידלו את ילדיהם בחום ובאהבה.
רווחת המשפחה תמיד עמדה לנגד עיניו של יורי, והוא עבד למעלה מעשר שנים ככורה פחם, אחד המקצועות המסוכנים והקשים, כדי לפרנס את משפחתו.
בדצמבר 1997 עלה לישראל עם משפחתו והוא בן שלושים וארבע. העלייה לארץ נבעה מתוך תחושת ציונות ורצון להעניק לילדיו הזדמנות לחיים טובים יותר. המשפחה השתקעה באשדוד.
בארץ עבד כרצף למעלה מעשרים שנה והפך לאיש מקצוע ממדרגה ראשונה, בעל ידי זהב, עובד חרוץ ומוערך.
גדלה והתחנכה בליסיצ׳אנסק. הייתה ילדה יפת תואר ומלאת שמחת חיים שאהבה מוזיקה. למדה בתיכון המקומי ולאחר מכן בבית הספר למוזיקה בעיר מגוריה והתמחתה בניגון באקורדיון. אחרי עלייתם לארץ עשתה בארץ עשתה הסבה מקצועית והחלה לעבוד כסייעת לרופא שיניים. היא עבדה למעלה מעשרים שנה במקצוע זה והייתה עובדת נערצת ואהובה על כל סובביה ברמה המקצועית והאישית.
בנם רומן ספד להם: "המוח מסרב להאמין, מנסה לכתוב מילות פרידה ולא מצליח, האצבעות רועדות והדמעות זולגות. אחרי שבוע של תקווה התבשרנו שההורים האהובים שלנו כבר לא איתנו. הם הלכו לבלות ולדוג בחוף זיקים ולא חזרו משם, מחבלים בני עוולה רצחו אותם בדם קר. אני יכול לכתוב כל כך הרבה על איזה הורים וסבים מדהימים הייתם אך אני פשוט עדיין לא מסוגל לחשוב עליכם בזמן עבר. תמיד נזכור אתכם ככה אוהבים ומאושרים".
אלעזר סמואלוב הי"ד
נרצח במסיבת הנובה ברעים בבוקר השבעה באוקטובר על ידי מחבלים צמאי דם. אלעזר, בנם של רחל ויעקב (ג'קי) סמואלוב, נולד באשדוד ביום ח' בכסלו תשס"ב (23.11.2001).
גדל ברובע ז' באשדוד עם שמונה אחים ואחיות. התחנך בבתי ספר בעיר.
"השמחה אפיינה אותו במיוחד", סיפרה אימו, "תמיד חיוך על פניו. אהב מאוד לצחוק ולשמח. גם כשכעס, מיד התרצה וצחק".
אלעזר היה בן ואח מסור, המשפחה הייתה עוגן מרכזי בחייו. הקפיד על מצוות כיבוד הורים, דאג להוריו, עזר להם ורצה רק להיטיב עמם, ונהג באותו כבוד גם עם הסבתות שלו. הייתה חשובה לו האחדות בין האחים, ידע להשכין שלום ביניהם, פרגן, פינק ונתן עצות ורעיונות שעזרו להם. אלעזר פינק את כולם בלב שמח ורחב, סיפרו הוריו, גם לחבריו, שכניו ואף לאנשים שלא הכיר עזר במאור פנים.
הקפיד כל ימיו על לימודי קודש, למד שיעורי תורה סדירים. בשעות הפנאי אהב לבלות בחוף הים, לגלוש או לשחק במטקות, וגם נהג לטייל בטבע.
בבוקר השבעה באוקטובר היה אלעזר עם אחיו מאיר במסיבה בעת שהחלה פלישת המחבלים. במהלך מטח הטילים המוזיקה נפסקה וזמן קצר לאחר מכן החל ירי על המשתתפים. כשהחל הירי עלו האחים לרכבם ופתחו בנסיעה לכיוון היציאה מהמסיבה, כשמחבלים יורים עליהם משני צידי הכביש. אלעזר ומאיר נפגעו, אך למרות הפגיעה הצליחו להגיע לצומת שער הנגב. שם נתקלו בטנדר עם מקלע שירה עליהם, בעקבות כך איבדו שליטה על הרכב והתהפכו לתעלה. מאיר חילץ את אלעזר מהרכב וניסה לסייע לו, אך לא הצליח.
על מצבתו כתבו אוהביו: "היקר באדם, חמד בחורים ועלם חמודות, אציל הנפש והמידות".
ניר ניקיטה פופוב הי"ד
נרצח סמוך למפלסים בעת שעשה את דרכו בבוקר השבעה באוקטובר לעבודתו כמאבטח בביתו של שר התקשורת.
ניר (ניקיטה), בנם של אלה ואלכסיי, נולד באשקלון ביום י"א באייר תשנ"ח (06.05.1998). בן בכור, אח גדול לארטיום ומיה.
גדל והתחנך בנתיבות, למד בבית הספר היסודי "יצחק רבין" בעיר, עד שהמשפחה עברה לאשדוד. המשיך את לימודיו בבית הספר היסודי באשדוד "נוף ים", ובתיכון "מקיף ו'" בעיר.
מילדות אהב ענפי ספורט רבים, השתתף בחוגי כדורעף, שחייה וכדורגל, ובבגרותו הקדיש זמן רב לאימונים בחדר הכושר ולריצות. היה אוהד של קבוצת הכדורגל האנגלית "טוטנהאם", והקבוצה תפסה חלק חשוב בחייו.
בספטמבר 2016, כשהיה בן 18, הכיר את רוית טיטן, שסבתה הייתה שכנה של סבתו. אהבה גדולה ניצתה בין השניים והם הפכו לזוג.
לאחר השחרור, עבד כמאבטח בחברת "תשתיות נפט ואנרגיה", ועם הזמן קודם לתפקיד אחראי משמרת. בהמשך עבד בקבוצת "מודיעין אזרחי" ובשנת 2023 היה מאבטח בביתו של שלמה קרעי, שר התקשורת.
במקביל לעיסוקיו הרבים, פתח יחד עם בת זוגו רוית עסק לעיצוב נרות ריחניים על פי דגמים מפורסמים של נעלי סניקרס. השניים, שבשנה האחרונה לחייו התגוררו יחד בבאר שבע, אהבו לטייל בעולם יחד והעיר האהובה עליהם הייתה לונדון. את הביקור הבא שלהם בעיר, תכנן ניר לערוך ביום הולדתה של רוית, בחורף 2023, ולהציע לה נישואים.
על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "גם אם לא ניפגש עוד בחיינו, בכל שעה ובכל מקום אתה איתנו ובתוכנו. היית יחיד ומיוחד, לא דומה לאף אחד, וכך נזכור אותך לעד".
דביר רחמים הי"ד
נרצח במסיבת הנובה ברעים אחרי שפעל לסייע בחילוץ פצועים ממתחם המסיבה.
דביר רחמים, בנם של חגית ודוד, נולד ברחובות, ביום כ"ד בתמוז תש"ס (27.07.2000). אח בכור לנועם ואביתר.
גדל והתחנך באשדוד. בוגר בית הספר התיכון "מקיף ד" בעיר.
לקראת שירותו הצבאי הצטרף לתנועת "אחריי" ולארגון "אסא" שבמסגרתם התאמן באינטנסיביות כדי לשפר את כושרו הגופני. לאחר מכן למד במכינה קדם-צבאית "ארזי הגליל" שמשותפת לנערים דרוזים ויהודים. בתום המכינה התגייס לצבא ושירת כלוחם בהנדסה קרבית.
סיפרה אימו חגית: "כיבוד הורים עמד לנגד עיניו של דביר, והוא הקפיד להקדיש זמן איכות למשפחתו, ובייחוד לאחים שלו. דביר ביקש להפיץ אור לעולם, ולעזור לבני אדם ולכן התנדב לסייע לילדים עם צרכים מיוחדים. היתה לו אישיות כובשת עם חיוך ענק שמרפא כל אדם בסביבתו. הוא היה חברותי, חם, מחבק ומנשק, אוהב, מכיל ומוחל, רגיש, שמח בחלקו, מאיר פנים, חרוץ ללא לאות, דוגמה ומופת לכול, מלח הארץ".
דביר אהב ספורט ובייחוד כדורגל, לגמוע מרחקים בריצה ובהליכה, לטייל בטבע, להקשיב למוזיקה ולרקוד לצליליה. אימו אמרה ש"טרף את החיים".
הוא חלם להיות פסיכיאטר, ובאמצע אוקטובר 2023 היה אמור להתחיל את שנתו הראשונה בלימודי מדעי ההתנהגות באוניברסיטה.
דביר, שבילה באותה שבת עם חבריו מהשירות הצבאי בפסטיבל "נובה" שהתקיים בשדות קיבוץ רעים, התקשר לחגית אימו ב- 06:39 בבוקר, סיפר על ירי הטילים, והודיע שבכוונתם לחזור הביתה ברכבם. מאוחר יותר עדכן שבמתחם הפסטיבל פצועים רבים, שהאמבולנסים לא מצליחים להגיע למקום האירוע בשל עומס התנועה במקום, שהוא וחבריו מסייעים בפינוי הנפגעים, ושהוא הניח חוסם עורקים לפצועה קשה ודאג לפנותה לג'יפ אזרחי. חבר שהיה איתו במסיבה סיפר שהפציר בדביר להיכנס לרכב ולנוס מהתופת, אך דביר סירב והמשיך לפעול לחילוץ הפצועים. בפעם השלישית והאחרונה שהתקשר לאימו, דיווח על שני טנדרים עמוסים במחבלים חמושים, לבושים מדי צבא ויורים לכל עבר. אימו שמעה את קולות הירי ברקע והשיחה נותקה. מכאן ואילך, דביר שלח הודעות בלבד. בהודעה למשפחתו רשם: "אם לא אצא מזה חי, תדעו שאהבתי אתכם עד בלי סוף. אתם הלב שלי". בהודעה לאביו רשם: "אבא, אני מתפלל לאלוהים. הצבא שלנו מנצח". לחבריו מהתיכון כתב שהמסיבה היתה מצוינת עד שהפכה לשדה קרב. הוא סיפר להם על הטילים ועל קרב יריות בין חיילים, שוטרים ומחבלים וציין שאין לו מושג מי נגד מי. בשעה 08:54 דביר נפרד מחבריו וכתב: "אני אוהב אתכם אחים שלי. אני מפחד למות. שמע ישראל אֲדוֹנַי אלוהינו אֲדוֹנַי אחד".
על מצבתו נכתב: "אוהב חיים ורודף שלום, הרוג מלכות בצבא השמיים. חרף נפשו להצלת חיים.
רוברט שאולוב הי"ד
נרצח בבוקר השבעה באוקטובר בחוף זיקים. רוברט, בנם של זויה ואדניהו, נולד ביום כ"ט באייר תשי"ג (14.05.1953) בעיר מחצ'קלה שברוסיה. אח לרפאל, אינה ובלה.
גדל ברוסיה. בילדותו גר עם משפחתו בעיר מחצ'קלה, בירת דאגסטן, וכשהיה כבן חמש עברו לעיר פיאטיגורסק בקווקז. הוא למד בבתי ספר בעיר מגוריו ולאחר סיום לימודיו התיכוניים נרשם ללימודי טקסטיל באוניברסיטת סנט פטרבורג.
רוברט סיים תואר ראשון ותואר שני ומצא עבודה בתחום הטקסטיל. היה עובד חרוץ והתקדם בעבודה. במשך שנים רבות ניהל מפעל לטקסטיל, עבד עם עורות ואהב מאוד את עיסוקו.
ב-1980 נישא לז'אנה ובשנים הבאות נולדו להם שלושה ילדים: מריה - הבכורה, לאחר שנה נולד אלכסיי ולאחר ארבע שנים נולד בן הזקונים, דימה.
כשיצא לגמלאות ולאחר שאשתו ז'אנה נפטרה, החליט לעלות לישראל. בגיל 64 עלה ארצה והתגורר באשדוד, סמוך לילדיו.
מעט לפני שהחלו מטחי הטילים והאזעקות, רוברט, גיסו וזוג חברים, הגיעו לחוף זיקים כדי לדוג. הבילוי נקטע באיבו כאשר חוליה של מחבלי חמאס הגיעה בסירות אל החוף ופתחה באש לעברם. כעשרים אנשים נרצחו במקום, בהם גם רוברט וגיסו דז'ון אסלנוב. הם נחשבו נעדרים, רק לאחר ימים ארוכים של חוסר ודאות התקבלה הבשורה הקשה על מותם. בן 70 היה במותו
על מצבתו נכתב: "לעד נזכור את זיו פניו"; "היית האדם הכי טהור בעולם ותמיד תחיה בזיכרונות שלנו."
יהי זכרם ברוך!
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
