ויקרא שמו בישראל - בר שביט, בנם של איתי ומורן שאבי.  הילוד הוא הראשון שזכה לקבל את שמו בבית הכנסת של הקיבוץ מאז מתקפת הטרור.

סנדקו של בר הוא לא אחר מהחייל שהציל את משפחת שאבי מתוך הגהנום. האיש שבזכותו, לדבריהם, נולדו מחדש. המוהל דוד מאשדוד, ניהל את הטקס המרגש.

עבור איתי ומורן ותאומיהם בני ה-4, מדובר בסגירת מעגל כואבת ומרפאת גם יחד.

ביום שבת ההוא, הם הסתתרו עם ילדיהם התאומים בממ"ד, כשהפחד חונק כל רגע. מחבלים ניסו לפרוץ פנימה, הדליקו אש בתעלות המזגן, והעשן הסמיך החל להרעיל את האוויר. "חשבנו להסגיר את עצמנו", משחזר איתי. "לא הצלחנו לפתוח את הדלת, כי הידית נשברה  וזה כנראה מה שהציל אותנו". בני המשפחה קפצו דרך החלון לגינה, והסתתרו בין ענפי דקל.

עשר שעות הם שכבו שם, שומעים את השכנים נרצחים, את הבית נשרף, את הצעקות והיריות. "שמענו את הנעליים שלהם ממש מול הפנים שלי", מספר איתי. "נאלצנו להפחיד את הילדים כדי שיהיו בשקט. זו הייתה הדרך היחידה לשרוד". לאחר מכן ברחו בריצה לחורשה, התחבאו תחת ערמת ענפים בזמן שכדורים וקסאמים עפים מעל ראשיהם.

רק לאחר שעות ארוכות, הם אותרו על ידי כוח שייטת 13 והחולצו מהקיבוץ. בדרך חלפו על פני עשרות גופות. "אמרו לנו לא להסתכל, אבל לא הצלחתי לעצור את עצמי. הילדים, למזלי, לא ראו  הם היו נמוכים מהחלון". למשפחתה של מורן חיכו חדשות הרסניות: הוריה נרצחו. רק אחותה שרדה.

מורן חושפת - "הרגשתי שלקחתי הפסקה מהחיים. בהתחלה לא היה בכלל מקום לחשוב על ילד נוסף. אבל לקראת סוף השנה משהו בתוכי התרכך  פתאום היה בי צורך להרגיש שוב תינוק, שוב חיים, שוב אהבה ותמימות".

הם החליטו לחזור לבארי, למרות הכול. "אני לא רואה מציאות שבה זה לא קורה", אומר איתי. "הבית שלנו נשרף, אבל אנחנו נחזור לבנות את החיים פה. הילדים שלנו יגדלו כאן, מתוך בחירה".

הבחירה בשם לתינוק לא הייתה מקרית. "בר" הוא שמם של ההורים של מורן שנרצחו, ו-"שביט" על שמו של החייל שהציל את חייהם. "הוא זה שהוריד מאיתנו את המשקולת שהייתה לנו על החזה במשך 14 שעות", אומר איתי. "זה לא רק שם  זה סמל לתקווה".