48 מאסרי עולם נגזרו על רב המחבלים מוחמד אבו ורדה - מי שאחראי לרציחתם של 45 ישראלים בפיגועי טרור רצחניים במיוחד. בין קורבנותיו של אבו ורדה הייתה גם החיילת חופית אייש ז"ל, שנרצחה בפיגוע התופת בצומת אשקלון בשנת 1996.

אבו ורדה היה מי שגייס ושלח את המחבלים המתאבדים שהתפוצצו בפיגועים שהתרחשו בשנת 96' בקו 18 בירושלים, בהפרש של שבוע זה מזה, בהם נרצחו 44 בני אדם. כמו כן, הוא היה מי שגייס ושלח את המחבל המתאבד שהתפוצץ בטרמפיאדה בצומת אשקלון, שם נרצחה החיילת חופית אייש מאשדוד ונפצעו עוד 36 בני אדם.

כעת הוא ישוחרר מהכלא בעקבות עסקת שחרור החטופים אותה אישרה הממשלה בערב שישי. 

חופית ז"ל, הייתה תלמידה מצטיינת בבית הספר מקיף ה', זאת במקביל לפעילות חברתית ענפה. פעמיים זכתה בפרס ראשון, בתחרות נואמים צעירים מטעם מועדון "רוטרי" באשדוד, ובכיתות י"א-י"ב היתה יו"ר מועצת התלמידים בבית ספרה. בגיל שש עשרה הכירה את החבר שלה, יניב, ומאז לא נפרדו. הם תכננו להינשא, ואף קבעו תאריך לחתונה, לאחר השחרור. סמוך ליציאתה לחופשת שחרור, בתאריך 25 בפברואר 1996, היא נרצחה בפיגוע והיא בסך הכל בת 20. היא הותירה אחריה הורים, רות ומיכלא, שתי אחיות – ימית ושחף, אח – גל וחבר – יניב. בת עשרים היתה בנופלה.

בשנת 2019 זכתה האחיינית של חופית, שירה רות צור בתחרות כתיבה ארצית של חמ"ד. שירה למדה בבית ספר חב"ד באשדוד וכתבה חיבור על הטרגדיה המשפחתית ורצח דודתה בפיגוע.

חופים הם לפעמים געגועים (החיבור המרגש - אנחנו מביאים אותו במלואו - לא נשכח ולא נסלח!)

שירה רות צור / כיתה ו' ביה"ס חב"ד אשדוד

| לע"נ חופית בת רות שנהרגה בפיגוע באשקלון |

"ה' באדר. סתם יום של חול. לא שיערתי שיום זה יהפוך ליום השחור בחיי. בישלתי ארוחת
צהריים חמה. ריח האוכל נדף מהמטבח והתפשט בכל הבית. עוד מעט יבואו הילדים ויאכלו
כאוות נפשם, הרהרתי בסיפוק. שחף הקטנטונת בת הארבע תאכל מספר כפיות. חופית החיילת
האהובה המשרתת בצבא – חוזרת תמיד רעבה, ואף בני יחידי – גלי. הוא כבר גדול, בן ארבע
עשרה והמתבגרים תמיד רעבים. ימית שלי בטח אכלה משהו באוניברסיטה – לה אני לא צריכה
לדאוג.

לפתע נשמעו דפיקות חלשות על דלת הבית. מי כבר מגיע אלינו בצהריים? תהיתי ופתחתי את
הדלת. לנגד עיני עמד קצין גבוה בעל שער חום. הוא השפיל את מבטו. לצידו ניצבה חיילת דוממת
בסבר פנים עצובות. בין-רגע הבנתי מהי מטרת בואם, אך משהו בתוכי סרב להאמין ."מה קרה"?
שאלתי. הקצין לא ענה. מבוכה ניכרה בפניו. עיניו שוטטו על רצפת המפתן, תרות אחר מילים
מתאימות.

חשתי שחיי עצרו מלכת. כל מה שנאמר וכל מה שנשמע היה צליל עמוק וחלול שכמו עירבל את
האוויר. הם עמדו וגיבבו משהו ואני – כבר לא הייתי אני. חיי כבר לא היו חיים. הפכתי בשנייה
לבובה על חוטים. מישהו שם למעלה משך בחוטים אחרת ממה שתכננתי.

"זה לא יכול להיות"!, "זה לא אמיתי"! זעקתי. לא יכלתי לעצור את הבכי השוטף. הוא פשוט
טפטף ללא מעצורים. פתאום נפתחה הדלת – מיכאל בעלי נכנס ובחן את המתרחש, ובאחת ראיתי
איך שעולמו חרב. הוא איש נבון, לא צריך הרבה מילים כדי לפתור את החידה שנגזרה עלינו.
שתיקה, הלם, צרחה, ושוב שתיקה.

חופית נהרגה בתחנה שבצומת אשקלון. מחבל מתאבד שהתחזה לחייל צה"ל, לחץ על כפתור
והצליח לפוצץ את כל החלומות שנרקמו. היא חלמה לסיים את השירות הצבאי ולהינשא ליניב
שלה. היא חלמה לחפש היום שמלת כלה. היא חלמה לבנות בית ולגדל ילדים. היא – חלמה והוא
– ניפץ הכל בשבריר שנייה.

ימית נכנסה בוכה, קיבלה את ההודעה המרה באוניברסיטה, "מה? אחותי איננה? אין יותר
חופית? היא הרי כמו תאומה בשבילי". מררה בבכי קורע לב.

"מה? איך יכול להיות? למה היא"? כל השאלות נותרו באוויר. ללא תשובה.

מיכאל החל לדפוק את ראשו בקיר באין תשובות, מנסה לנער את ראשו ולקבלן בכוח. "קראתי
לילדיי ימית, חופית, גל ושחף – בשמות הים, בתקווה שנזכה לשפע של ברכה. ים של אהבה
ושמחה", אמר כשדמעות שוטפות את פניו. לפתע, שנינו התחלנו לצעוק. הרגשנו כיצד ספינתינו
מיטלטלת וחושבת להישבר. חשנו אבודים...

22 שנים עברו מהרגע ההוא שהספינה שלי כמעט טבעה בים השכול. לצד הפצע שותת הדם,
המשיכה השגרה להתנהל לה – השמש המשיכה לזרוח, החגים נחוגו במועדם. שחף בגרה וסיימה
את לימודיה, ימית התחתנה וכבר נולדו לה ילדים. גם שערי כבר הלך והלבין. אך אי שם עמוק
בנשמתי עדיין בוער כדור אש כואב ומדמם . בימים מסוימים הוא מתעצם ומכניע אותי, ובימים
אחרים הוא קטן ומפנה מקום לרגעים של נחת ושמחה, לחיים שהמשיכו, גם אם חשבתי לפני 22
שנים שעבורי הם פסקו".

סבתא סיימה את סיפורה, דמעות נקוו בעיניה, חשתי מחנק בגרוני. דמעה סוררת איימה לפרוץ
החוצה. לפתע ,נפגשו עיני בתמונתה של חופית שהייתה תלוייה בקיר שממול. ראיתיה בחיוכה
המיוחד, במבטה השלו, כאותו חוף מבטחים ששום סערה לא תגבר עליו. הרגשתי את חיבוקה
הגדול, יכלתי לשמוע את בקשתה.

"חופית מבקשת להמשיך לחייך", אמרתי לסבתא. סבתא אימצה אותי קרוב לליבה וחייכה
חיוך רחב, ושנינו הבטחנו למלא את בקשתה.