כאב גדול וצער רב נפלו על משפחת טקלה ועל העיר אשדוד כולה, אתמול עם היוודע דבר האסון הכבד שאירע בשערי נמל אשדוד – אילנית טקלה (ז"ל) נדרסה על ידי משאית ונהרגה במקום, בת 25 בלבד במותה. טקלה ז"ל תובא למנוחות הצהריים (ג') בשעה 15:00 בבית העלמין באשדוד.

מפרטי החקירה הראשונים עולה כי טקלה (ז"ל) נדרסה על ידי המשאית, עת שבה מהפסקת הצהריים אל עמדת הבידוק (הבוטקא), כאשר הנהג ככל הנראה לא הבחין בנוכחותה והחל בנסיעה. כידוע במקום אין מעבר מסודר להולכי רגל. 

מוקדם יותר, חברתה הטובה לעבודה רינה זביטא, ספדה לה בפוסט קורע לב, בו היא שופכת אור על האדם שהייתה טקלה (ז"ל), שמחת החיים שאפיינה אותה, הטיול בדרום אמריקה שכל כך חלמה עליו וחזרה ממנו רק לאחרונה ועל החלומות שבמותה, למרבה הכאב, לא תזכה להגשים.

אילנית טקלה ז"ל וחברתה רינה זביטא יחד בעבודה >>

הפוסט של חברתה הטובה רינה (לא נגענו):

"בוקר, בנק, שיגרה.
טלפון לא צפוי,
אבל רגע לפני זה הקדמה.

נמל אשדוד, לא רק עוד מקום עבודה,
חממה, משפחה.
השיגרה קצת הרחיקה מאז שפוטרתי,
למרות שלא דאגתי להרים טלפון עקבתי.

עקבתי באדיקות ובהתלהבות לנוכח הגשמת החלום שלך חברה,
טסת לדרום אמריקה - החלקה בה אלוקים השקיע יותר ממחשבה,
אני לא אשכח איך בכל משמרת שלנו הזכרת למה את עומדת שוב בחום ובגשם,
איך הסתובבת כל היום עם הבוקסה השחורה שלך,
גרמת לי למרות עייפות מצטברת לצרוח את השירים,
כל הסרטונים שלי איתך מלווים בזיופים קשים,
הרבה צחוק, הרבה חיים.

איך היינו שמות מיילי סיריוס ומעיפות את הכיסאות על הדלת המתנדנדת, משחררות סטרס ולא רק נהגים, מוצאות לנו איך להעביר את המשמרת כל פעם בדרך יצירתית, מדברות שעות על מיליון נושאים, על חלומות, על יעדים, על אנשים,
צוחקות, מתמרמרות, בוכות, ובעיקר חוות.

לא ידעתי שאני אקבל את הבשורה הזו היום,
כמו שלא ידעת שזה הוא יומך האחרון.

אני כותבת כי אני לא מעכלת,
כי הקול שלך קורא לי ריני תקראי לי משהו שכתבת,
ריני עוד פעם לקחת לי את הבוקסה?
ריני שוב היית בשימוע?
ריני הזמנת חמגשית רעל מגרשון?

אני חוזרת אחורה במסך שיחה שלנו בווצאפ ותופסת לי את העין התכתבות אחת,
סיפרתי לך שאני הולכת להתקדם וצחקת עליי, יותר נכון איתי, קיבלת מצפון וביקשת עשרים פעם מחילה, שלא התכוונת, שאת כן חושבת שאני ראויה, כזו היית כולך לב...אפילו כשצחקת פחדת שאת פוגעת.

אני לא אעבור ברחובות אשדוד ואפגוש אותך במקרה,
לא עכשיו ולא בעוד שנה,
לא תזמיני אותי עוד שלוש שנים לחתונה שלך, למרות שלא דיברנו יובל,
לא אעשה לך לייקים על התמונות משפחה שלך, או הריון, או עוד טיול,
לא נשב איזו פעם לקפה ונעלה זיכרונות.

איזו חוצפה יש לנו לחשוב שאנחנו יודעים הכל אנחנו לא יודעים כלום!
לא ידעתי, לא ידעת,
אני לא יודעת כלום.

מסתובבים מדושנים ואדישים כאילו שיש לנו זמן,
גיל 25 היה המקסימום שלך אז איזה זמן יש?
כל כך הרבה דברים רצית שכבר לא תגשימי.

איך אני מסכמת אותך בכלל? גם בסוף האדם הוא אין סוף.
אני בוחרת מכל הסרטונים שלנו להעלות דווקא את הסרטון הזה, עם השיר הזה ברקע, כי הוא כל כך כל הרצונות שהיו לך, השיר הזה כל כך את, שמחת החיים בסרטון בדיוק משקפת אותך.

להתראות חברה, תודה על תקופה בלתי נשכחת,
על שיחות שהרימו אותי מעלה,
על צחוק שהזכיר לי למה אני חיה,
על היכרות עם נשמה ענקית.

נוחי על משכבך בשלום חברה שלי
אני אתגעגע, אילנית, כולנו נתגעגע".