לפני כמה שנים אחד השכנים הצליח ללכוד את אבא שלי לשיחה בחדר מדרגות. אבא שלי, אדם שאין לו עניין רב בבריות, אולץ לשיחה בחוסר חשק משווע, כשהשכן טורח ומקטר על ריחות של הבישולים של השכנים הרוסים ועל החוצפה של השכן הבוכרי לחנות לו בחנייה. כשאבא שלי כבר מצליח להיחלץ מהשכן שכול מהותו הוא תיבת פניות לוועד הבית, השכן בירך אותו במחמאה "אתה יודע, אתה ממש נראה טוב, חבל שאשתך כל כך מוזנחת".

אני לא ממש זוכרת ממי מהוריי שמעתי את הסיפור הזה, אבל מפעם לפעם הוא עולה בשיחות ואמי תמיד מתגלגלת מצחוק כשהיא מספרת אותו. למה? משתי סיבות.

הסיבה הראשונה היא העובדה שאמא שלי היא כוכבת. כאישה מלאה ומתולתלת, היא תמיד קיבלה ביקורת מכל מי שניקרה בדרכה. סבתא שלי לדוגמה היתה נותנת לה מכה קטנה על גב היד בכל פעם שהייתה לוקחת חתיכת עוגה או תוספת תפוחי אדמה. כשהייתי מזדעקת על משטור הגוף הדורי, אמי היתה משיבה בחיוך שסבתא לא מבינה פשוט מה טוב בחיים ומוציאה לנו שוקולד לחלוק. כששכנים ומכרים היו אומרים שהיא הזדקנה או השמינה היא תמיד היתה מנפנפת בתלתליה וזורקת בדיחה על המשקל שלה לאוויר. מעולם לא היתה לה בעיה לומר את הגיל האמיתי שלה (בניגוד לסטיגמה הרווחת על נשים מבוגרות), היא אוהבת את התלתלים המשוגעים שלה, היא אוהבת להתאפר ולהתלבש יפה ולרקוד בחתונות שכולם יראו ויקנאו. כזו אימוש, כוכבת.   

הסיבה השנייה היא שאנשים כמו השכן ההוא, הם מגוחכים. כאישה, אני חווה את הביקורת הזאת על בשרי בצורות ובדרכים מגוונות. החל ממשפחה (מצומצמת ורחוקה) שמעירה על סידור גבות  ועד זרים גמורים שמציעים לי לפזר את השיער. שכנים ושכנות הם הגרועים בהיררכיית ההערות, כיוון שההיכרות היא דלה אך יומיומית - מכירים את אבא, אבל לא סגורים על מה הוא עושה בחיים; יודעים שאת סטודנטית, אבל לא בטוחים בדיוק סטודנטית למה; מכירים את האוטו של בן הזוג שלך, אבל לא יודעים את שמו. ההיכרות הספציפית הזאת, מהווה סיבה מספקת להרגיש שביכולתם (ואף מחובתם!) להשמיע באוזנייך את הביקורת ההו כה חשובה על זה שהתחילו לך קמטים במצח ובגילך זה חבל. הביקורת היום יומית על המראה החיצוני של נשים היא לא בהכרח שלילית, לדוגמה יש לי קרובת משפחה שכל פעם שרואה אותי היא מסתובבת סביבי ושואלת  אם רזיתי – היא לא מתכוונת לרע, אך לעצם ההתייחסות למשקל באופן קבוע יש תוצאה שעשויה להיות שלילית. כשאנשים בוחרים להתייחס למראה חיצוני כפקטור בכל הזדמנות, מפגש או שיחה ארעית נוצרת תודעה מסוימת עבור נשים, תודעה של "נבחנת" של "נבדקת" של "עומדת או לא עומדת בסטנדרטים".

הביקורת הזאת קשורה באופן שבו החברה תופסת נשים, שבראש ובראשונה מוגדרות וערכן נמדד לפי המראה החיצוני שלהן. את הדוגמה הקיצונית לכך ניתן לראות בטוקבקים בהם ביקורת על חברת כנסת או כוכבת ריאליטי הם הינו הך – תגובות על המראה החיצוני שלהן. כשסטודנט החליט להפשיט את איילת שקד לתערוכה בשנקר, זו לא היתה ביקורת נוקבת, אלא כלי עתיק יומין כנגד נשים – להשתמש בגוף הנשי, שהחשיפה שלו בתרבות שלנו הופכת אותו למיני בכל הקשר (גם כשאם מניקה וגם כשאוכלות המבורגר) כדי לפגוע בבטן הרכה של נשים – במראה ובמיניות. הילארי קלינטון ואנגלה מרקל לא רק מופשטות ברשת אלא גם מודבקות בסיטואציות מיניות בממים ויראליים, במסווה של ביקורת על מדיניות. נראה כמעט תלוש לקשור קשר בין הערה של בחור ברכבת על איפור כבד  לבין קריקטורה וולגרית של פוליטיקאית בעיתון, אך יש קשר. נשים מאז ומתמיד נקנו, חותנו, נשרפו, נשפטו, חונכו והוערכו על בסיס המראה החיצוני שלהן. כמובן שתמיד יש קשר למעמד ולמוצא, אך אם ישנה היררכיה של סטנדרטים על פיהם נשים נשפטות בכל מסגרת וכמעט בכל תקופה ותרבות, המראה החיצוני נמצא בראשה. הסביבה משמשת כסוכן חשאי של התרבות הזאת, ממשטרת את העוברות ושבות.

גם גברים נשפטים על בסיס מראה חיצוני (הפטריארכיה הרי תופסת בסוף את כולם). גם הם שומעים "אתה ממש מזניח את עצמך", "ממש השמנת" ו"מה לעזאזל אתה לובש?". ככל שהשנים חולפות ועוברות ואנחנו נותנים ונותנות למודל היופי לפרוח ולהתעצם, כך גם גברים מוצאים עצמם נוהרים למכוני לייזר ומכוני כושר – כי גם הם מרגישים את כובד הגזירה של מודל היופי ומוצריו. עם זאת, אנו לא נתבונן על תמונה חושפנית של איילת שקד ושל נפתלי בנט באותו האופן. לא כי זה לא חמור באותה המידה, אלא כי איילת שקד ודומותיה בפוליטיקה הישראלית (ולמעשה ככל הנשים), נמדדות באורך החצאית, בפן המוקפד, בצניעות.

וכנשים וגברים הממושטרים באופן יום יומי, אנו ממשמטרים גם אחרים ואחרות. דוחקים את עצמנו ואת כל מי שסביבנו אל תוך נקיק צר של האופן בו "צריך וכדאי להראות". מתבוננות  בחריצי קמטים וסימני מתיחה לאור פולורסנט כשברקע הטלוויזיה מתעדת את גל גדות פוסעת בקלילות בסקיני  היישר מחדר לידה. אז מתאפרות, מסתרקות, מתבשמות ויוצאות לעוד יום של אכילת חזה עוף ליד חסה, כשהעין פוזלת לבורקסים על השיש. לעוד יום של קרם פנים, סכיני גילוח ותור לקוסמטיקאית. מתבוננות בקנאה באלו הרזות יותר, ובסלידה מאלו שמעזות לאכול קוראסון חמאה. שופטות ונשפטות, לא מעבירות מספיק ביקורת על איך הגענו לפלונטר של שנאה עצמית.