אנחנו דור שמרגיש פגום מבפנים אבל פוחד להודות שמשהו אצלו לא עובד, שלא מאמין שקיימת דרך אחרת, אבל מעולם לא העז לנסות משהו אחר ממה שמוכר וידוע. אין כמו ניסיון העבר כדי לחזות את המציאות.

אנחנו דור שעושה סלפי ומישיר מבט למצלמה אבל לא מסוגל להסתכל לאנשים שמדברים איתו בעיניים. לא כשחבר טוב מספר לנו את שעל נפשו, לא כשמישהו צריך חיזוק או חיבוק. יותר קל לנו לחייך אל המסכים במקום לתת חיוך לאדם שמולנו.

אנחנו דור של אנשים שמלאים בפחדים עמוקים, באגו וחשש להיפגע עד כדי בניית חומות שלא רואות את המבצר של משמר הלילה ב"משחקי הכס". הכל מפחיד אותנו, אנחנו פשוט לא מוכנים להודות בזה, כי לפחד- זה לא סקסי כל כך. אז אנחנו נוטים לומר שזה לא מעניין אותנו, לא מתאים כרגע, שאנחנו "לא בקטע" ושזה "לא בזין שלנו".

אנחנו דור של מלא חברים ברשתות החברתיות וסופרים בפחות מעשר אצבעות את החברים האמיתיים שלנו. אנחנו מתעדים הכל, כמעט כל רגע נתון. יש לנו צד טוב ופוזה פופולארית ואפילו 'פילטר' אהוב- כזה שמסתיר את הפגמים שלנו. לאף אחד אין פגמים היום אגב, שוטטות מהירה ברשתות החברתיות תראה שכולם "האפי ו-ג'וי" ומקסימום אם יבקע לנו סדק, נמלא אותו בבוטוקס.

אנחנו דור 'אינסטנט'- הכל צריך להיות מהיר. כאן ועכשיו. אנחנו העיקר ואנחנו הכי חשובים. לקחנו את "אם אין אני לי מי לי" צעד אחד קדימה והפכנו לאגואיסטים, מבלי לשים לב. 


אנחנו דור שפוחד להרגיש, אז שותה כוסית ומעשן משהו. נכנס לשירותים מעומעמים להוריד שורה או שתיים ועל הדרך עושה אהבה זמינה ונוטה לחשוב שככה זה בסדר. עכשיו הרבה יותר בסדר. האחחחחח, איזה חומר טוב אלוהים, אני לא מרגיש כלום.

אנחנו דור שכותב סטטוסים ורגשות בפייסבוק אבל לא מצליחים לומר למישהו שאנחנו אוהבים אותו או רוצים להרגיש נאהבים. מתאמצים להיות, להיראות, שישימו אלינו לב במקום פשוט להיות. אין לנו נוכחות, לא פיזית.

אנחנו דור של אנשים שהולך בדרך הבטוחה. רק שלא נתאכזב. אנשים שמסתפקים במה שיש ולומדים להתרגל. נשארים בשלב הגולם במקום להתפתח לפרפרים, בטח לא בבטן. השתגעתם? פרפרים בבטן מחזיקים גג חודש.

אנחנו דור שעושה מין זמין, אין לנו גבולות בסקס אבל לא נשאר לישון. זה, כבר יותר מידי אינטימי עבורנו להישאר לישון. 

אנחנו דור שמפחד להתאהב כי הוא לא בטוח שיצליח לעמוד בשברון נוסף. שלא מאמין שהוא בכלל מסוגל להרגיש שוב. שמתגעגע, אבל משום מה האדישות נראית לנו אחלה גישה להתמודד עם זה. ואנחנו תמיד בודקים דופק, גם אם טוב לנו איפה שאנחנו כרגע, הספק תמיד מתעורר בנו ומציע לנו ללכת לבדוק אם יש משהו טוב, חדש, שובב, פרוע, עמוק, מרתק, מעניין, יפה וכו'... בחוץ.

אנחנו דור שמשיג מה שהוא רוצה אבל לא ממש יודע מה הוא רוצה.

אנחנו דור שמתעד כל רגע בהופעות מוזיקה ואירועים חברתיים, אבל אף פעם לא טורח באמת לחזור ולהסתכל. רואים הופעות חיות דרך מסכים כמו מפגרים, יכולנו להישאר בבית ולצפות בטלוויזיה.

אנחנו דור שמביע רגשות דרך אימוג'ים במקום לתאר במילים כתובות. כותבים מילים במקום לדבר. מדברים במקום להסתכל בעיניים. אנחנו דור שרוצה אהבה כמו של פעם אבל מנסה למצוא אותה בדרך חדשה.

אנחנו הדור שקובע את המחר!