אני סולחת לך על זה שאין לך מקום בלב בשבילי, וגם אם מתישהו הייתה שם איזו פינה חמה, פינית אותי כאילו הייתי התנחלות לא חוקית, אפילו שאתה הכנסת אותי לשם בעצמך. אני גם סולחת לך על זה שאין לך זמן. זמן זה דבר ממש יקר ואף אחד לא מעריך אותו כמו שצריך. אנשים גם נוטים להתבלבל כל הזמן ולהגיד שהזמן מרפא הכל, וזה ממש לא נכון. איך זמן יכול לרפא כאב לב למשל? איך זמן יכול להעלים געגוע? הוא רק גדל וגדל כל הזמן, נמתח כמו גומיה אינסופית. ככל שהזמן עובר אני רק מתרפקת על הזכרונות יותר ויותר, מקללת את השעון המתקתק על זה שהוא ממשיך בשלו ולא עוצר, אפילו לא לרגע אחד לשאול מה שלומי, או אם אני רוצה פסק זמן. 

אני סולחת לך גם על זה שאתה לא יודע לאהוב. זה לא קל לאהוב. צריך ממש לדעת איך לאהוב אנשים אחרים. אני אפילו מכירה כמה אנשים שלא יודעים לאהוב את עצמם, שתדע. לפעמים גם ממש אוהבים מישהו אבל לא מראים, כי מה פתאום שאני אראה לו שאני אוהבת אותו- ואם הוא לא יאהב אותי בחזרה, מה אני אמורה לעשות עם כל האהבה החד- צדדית הזאת פתאום? היא תופסת לי את כל המקום בחזה ואני לא מצליחה להשתלט על עצמי. חוסר שליטה זה נוראי. צריך תמיד להיות ב״קונטרול״. אהבה זה דבר כל כך מסוכן. 

גם על זה שאתה מבולבל אני סולחת לך. אי אפשר לדעת תמיד מה רוצים. אתה גם לא חייב להחליט ממש עכשיו. אני מוכנה לתת לך עוד קצת זמן לחשוב עליי. אני למשל אתמול רציתי ממש ללכת לים אבל הבוקר התעוררתי וקיללתי את השמש. בעצם קיללתי את כל העולם. בלב. לא באמת קיללתי כמו שלא הרגשתי אליהם רגשות מהמשפחה של האהבה. לא קל לאהוב, אני יודעת.

אני גם סולחת לך, שעזבת אותי. לפעמים יותר קל לקום וללכת מאשר להתמודד. למה לך כל זה? בינינו, אין כמו להתחיל מההתחלה. הייתי בטוחה שאני אוכל לחיות חיים שלמים ולהתאהב בך כל יום מחדש אבל עזבת ואי אפשר לאהוב ככה. גם לא עוזבים את מי שאוהבים- זה כואב באיברים הפנימיים כל כך חזק שאי אפשר, פשוט אי אפשר.

יותר מהכל אני סולחת לך שבכלל לא באת אליי. איך אתה יכול לדעת מה הדרך לכאן או מה מצפה לך אם לא באת? איך יהיה לך מקום בלב? איך תלמד לאהוב? איך תבין שאתה מבולבל?

אני אהבה כבושה בתוך גברת מלאה במחשבות שמלאות בחטאים. ואני סולחת. לך. ומחכה שמישהו יסלח לי.