כשהייתי ילד חיכיתי לו כל השנה, ממש ספרתי את הימים עד לבואו. כשסיימתי את בית הספר הוא איבד את משמעותו עבורי. אני עדיין זוכר את הבלבול שחוויתי בפעם הראשונה שגיליתי לגמרי במקרה שהוא הגיע ולא רק שלא חיכיתי לו כמדי שנה, אלא שכחתי ממנו לגמרי.

והשנה הסתבר לי שיש לו גלגול שלישי, כי כשאתה הורה לילדים הוא חוזר לחייך בקול תרועה רמה. כן, אני מדבר כמובן על החופש הגדול, ובעיקר על שלהי אוגוסט. יש הורים שבשבילם התקופה הזאת בשנה היא לא פחות מסיוט מתמשך ויש כאלה שבשבילם זה תור זהב שמאפשר להם זמן איכות ובילוי עם ילדיהם, ובתור אחד שרגיל לתפוס צד ולהביע דעה לכאן או לכאן, אני חייב להודות שבמקרה הזה אני מסכים עם שתי הגישות.

אז אומנם אני אבא לילדה כבר שלוש שנים, אבל זו השנה הראשונה שאני חווה את החופש הגדול עם אסי הילדה ולא אסי התינוקת. אני באמת מברך על כל רגע שיש לי איתה. אני מהופנט רק מלהביט בה, בעיניה הגדולות והסקרניות, באופן בו היא מתפעלת מכל דבר חדש, במילים החדשות שהיא ממציאה ויוצרת משפטים בשפה משלה. אז על אחת כמה וכמה אני מתמוגג מהזמן המשותף שלנו יחד, אם זה ברביצה חסרת תכלית על הספה מול הטלוויזיה ואם זה בלצייר ולהרכיב פאזלים. ומעל לכל, האהבה שהיא מרעיפה על אמא שלה ועליי, בכל פעם שהיא מחבקת אותי בזרועותיה הקטנות או מכווצת את שפתיה המתוקות ונושקת לי, אני נמס והופך למים.

אם זה היה תלוי בי, את כל הזמן שיש לי בעולם הזה הייתי מעביר איתה, או לפחות עד שיימאס לה ממני. אבל מה לעשות שבפעם האחרונה שבדקתי, החיים לא היו תוכנית כבקשתך (זאת אומרת, כבקשתי) ואותי אף אחד לא הוציא לחופש גדול, אפילו לא חופש קטן.

× × ×

כבכל ימות השנה, גם בימים אלה יש לי חובות למלא. אני עדיין צריך לעמוד בדד ליין של הטור (מה שלא קרה השבוע), להכין את תוכנית הרדיו, לעבוד על הספר שאני עורך למשורר צעיר ומבטיח, להיפגש עם כל מיני אנשים בענייני עבודה, להופיע, וגם לעבוד על ספר הפרוזה שלי שהתחייבתי עליו בחוזה מול הוצאת ספרים.

ואיך לומר, עם כל מופע המתיקות האינסופי של אסי, זה קשה עד בלתי אפשרי לעמוד בהספק לו אני מחויב לאחרים ובעיקר לעצמי ולמשפחתי (כי נראה לי שבבנק פחות יקבלו את החופש הגדול כטיעון).

ואני עוד במצב טוב, אני אומר לכם.

אני לא אוהב כשהורים אומרים על ילד שהוא נוח, גם לא כשאומרים שהוא ילד טוב, כשבעצם רוצים להגיד שהוא לא "מפריע" להם. אז בהעדר מילה אחרת אומר שאסי ילדה מאפשרת, תמיד הייתה. עוד כשהיא הייתה תינוקת, אני יכול לספור על יד אחת את הלילות בהם לא ישנו, למשל.

אז כן, מצד אחד היא מאוד דעתנית (לפחות במשהו אחד היא דומה לי), אבל מצד שני היא גם מאוד אוהבת לרבוץ על הספה ולהסתלבט מול הטלוויזיה (טוב, אולי בכל זאת היא דומה לי ביותר מדבר אחד). אז בין הפיזוזים של "אבא אני רוצה תה" לבין "אבא יש לי פיפי" (היא בדיוק נגמלת מטיטולים), אני מצליח לכתוב כל פעם כמה משפטים, ועוד כמה משפטים כשהיא אוכלת, וכן הלאה.

× × ×

אבל גם אי אפשר להישאר כל יום בבית, אז מה עושים? הולכים לג'ימבורי. בשביל אסי הג'ימבורי זה הדבר הכי כיף שיכול להיות, בשביל אבא חרדתי כמוני זה התקף לב מתמשך.

אם פעם מישהו יצלם אותי בג'ימבורי ללא ידיעתי ויעלה את הסרטון לפייסבוק, אין לי ספק שהוא יהפוך לוויראלי. בזמן ששאר ההורים יושבים בנחת ומשקיפים על ילדיהם מהצד, אני מתרוצץ אחרי אסי ממתקן למתקן כמו בנאדם רדוף. לא, זה לא מרגיע אותי שכל המתקנים, כולל הרצפה, מרופדים בספוגים רכים. בראש שלי, מיליון ילדים נלהבים וחסרי מעצורים, קופצים על טרמפולינה, זה מתכון בטוח לאסון.

מי המנוול שהמציא את הג'ימבורי הזה? אני לא מגזים כשאני אומר שזה התקף לב מתמשך בשבילי, אני באמת חושב שהדבר הזה מקצר לי את החיים. אבל היי, העיקר שהילדה מאושרת, לא?

ואני עוד אבא לילדה (שבע"ה תהיה בשבוע הבא בת 3), והחופש הגדול שלה הוא "בסך הכל שבועיים", אז באמת שליבי יוצא להורים לילדים גדולים יותר שאצלם הדבר הזה אורך חודשיים. יש לי רק דבר אחד לומר להם וגם לעצמי: הרוב כבר עבר, אז תנסו לפחות ליהנות ממה שנשאר. ועבור אלה שזה לא מנחם אותם, אז עוד שבוע למניאק, שבוע ואנחנו חוזרים למסלול חיינו - השגרתי, המשעמם והשוחק - אליו אנחנו כל כך מתגעגעים.

ובכל זאת, חשוב לי לומר שאם יש משהו שאני לא מסוגל לשמוע או לקרוא, זה הורים שמתלוננים על חוויית ההורות שלהם. לא כי זו טענה לא לגיטמית, היא לגיטימית מאוד, פשוט רחוקה כל כך מהחוויה שלי. ויכול להיות שמהטור הזה משתמע שאני בעצמי חוטא בכך. אז חשוב לי לציין שאין לי רבע של תלונה על החופש הגדול, או חלילה על אסי, אלא אך ורק על המציאות התובענית שלנו, שלא מאפשרת לנו לעצור הכל לרגע (או שבועיים או חודשיים) וליהנות באמת מהשהות המשותפת - והאינטנסיבית ככל שתהיה - עם ילדינו.