קיימת טענה שבשלבי התכנון מתקיים שיתוף ציבור המוזמן להגיש התנגדותו לתכנון כזה או אחר, על פי חוק התכנון והבנייה. וזה נכון. אלא שהשלב הזה מתקיים מאוחר מידי כאשר התוכניות מצויות כבר בשלב מתקדם מאוד מחד והציבור יכול להביע התנגדותו אליו מאידך – בלבד.

כלומר, האפשרות היא להתנגדות למוצע ללא שיח, ללא דיון וללא כל אפשרות להציע חלופה או תיקון להצעה שכאמור, מצויה כבר בשלביה הסופיים.

הליכים מתקדמים ונכונים לשיתוף הציבור הם כאלה המאפשרים לדון עם הציבור בנושא תכנוני המצוי בחיתוליו ולא עבר עדיין את שלביו הראשוניים על מנת לנסות וללמוד מהציבור מה דעתו עליו. הציבור מוזמן להציע שינויים או אפילו חשיבה שונה לחלוטין לזו המוצעת על ידי הנבחרים.

נשאלת השאלה: הייתכן שהציבור יציע הצעות שעליהן לא חשבו קודם נבחרי הציבור על יועציהם הרבים, המיומנים והמקצועיים? והתשובה לשאלה היא חד משמעית: בהחלט כן. הציבור יכול להציע קווי חשיבה ורעיונות שכל המומחים טרם חשבו עליהם.

עובדה זו הוכחה פעמים אין ספור בארץ בעולם. אז למה שלא לאמץ את השיטה – באופן שקוף, אחראי ורציני? מי לא מעוניין לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר עבור תושביו?

התכנון העירוני יוזכר, מגדיר ומעצב את מהותו של המרחב הציבורי לא רק מבחינה פיזית אלא גם מבחינה חברתית, תרבותית וכלכלית. שינויים תכנוניים בשכונה למשל, יכולים להביא משינוי של ערך הדירות בה ועד לשינוי סוגי האוכלוסייה במקום.

ולכן, ובהמשך לנאמר במאמר קודם בנוגע לדרגות השונות של שיתוף הציבור, אין בכלל ספק ששלב השיתוף בתכנון, הוא מן החשובים בהם.

חשוב לזכור – הליכים לשיתוף הציבור, ככל שהם נעשים על פי הכללים המגדירים אותם כהליכים מהותיים – משדרגים את איכות ההחלטות המתקבלות ומפחיתים משמעותית את ההתנגדויות להן. הליכים מעין אלה חשובים ונכונים לכן, הן לצד המשתף (הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות) והן לצד המשתתף (התושבים הכמהים שישתפו אותם בהחלטות שיש בהם כדי להשפיע על איכות חייהם).

הנחה רווחת מצדיקה את התכנון העירוני ככזה שפועל לטובת "האינטרס הציבורי הכולל". האם הנחה זו, נכונה היא? על כך, במאמר הבא.

ד"ר משה דרור חקר במהלך שנים רבות את נושא שיתוף הציבור בארץ ובעולם. עבודת הדוקטורט שלו מוקדה בהליכים לשיתוף הציבור בשלטון המקומי בישראל.