למרות השוני המהותי במחולל האירועים (נגיף כלל עולמי למול אירוע טרור קולוסאלי), ניתן להצביע על קווי דמיון ושוני בהיבטי החוסן (התמודדות ופעולה) האישיים והמשפחתיים בין התקופות.

במאמר זה אסקור, כמנכ"לית התאגיד העירוני "מהות" קווים אלה, תוך התייחסות להיבטי אובדן, שכול, טראומה, חוסן וצמיחה לצד מודל מעגלי השפעה שיושם ע"י הארגון בעיר אשדוד וסביבתה.

יוזכר, כי מושג החוסן מתייחס ליכולתה של מערכת חברתית (פרט, משפחה, קהילה) להכיל, להגיב ולהתאים עצמה למצבים קיצוניים של משבר, לחזור לתפקוד מיטבי בזמן הקצר ביותר עם תום המצב המשברי ולפתח יכולות הסתגלות למצבי משבר עתידיים 

בשני האירועים, הן בקורונה והן במלחמת "חרבות ברזל", החברה הישראלית "חוסנה" פעמיים – הן בחיסון גופני והן בחיסון נפשי, בהתאמה, וקיים קשר מעניין בין השניים.

שני התהליכים מכינים למצבי אמת עתידיים: בחיסון פיזי, תגובה מהירה למחלה ובחוסן נפשי, התמודדות יעילה במשבר. בהתייחס לשני הארועים הנסקרים במאמר זה, ניתן לומר, בדיעבד, ששני התהליכים אף נקשרו זה בזה: בתקופת הקורונה, מעבר לחוסן הגופני התפתח בקרב האוכלוסיה הבוגרת, מבלי משים לב, גם חוסן נפשי שעמד לטובתה בתחילתה של המלחמה. זאת, בעיקר על רקע קווי הדמיון בין שתי התקופות:

מאפיינים משותפים
• חוסר ודאות קיצוני ומתמשך – בראשיתן של שתי התקופות, משפחות נאלצו להתמודד עם חוסר ודאות משמעותי וחרדה מפני העתיד לבוא. בקורונה, אי-הוודאות נגעה בהיבטים בריאותיים וכלכליים, בעוד שבתקופת המלחמה, חוסר הוודאות נגע בביטחון האישי ובגורל יקירים.

• שינוי בשגרת החיים - שתי התקופות הביאו לשינוי דרמטי באורח החיים (הסתגלות למציאות חדשה) ובשגרת המשפחה. בקורונה, הסגרים והבידוד החברתי שינו את המרקם החברתי והחינוכי; במלחמה, פינוי יישובים והתמודדות עם איום ביטחוני שינו את השגרה באופן דומה. כמו כן, בשניהם עלה משמעותית הזמן המשותף בחיק המשפחה.

• חרדה וטראומה - בשני האירועים המשבריים, הציבור חווה רמות גבוהות של חרדה וסימפטומים פוסט-טראומטיים בהקשרי חיים ומוות. בקורונה - פחד מהידבקות ומוות, במלחמה - חרדה מפגיעה פיזית, שבי, עדויות קשות ואובדן.

• עומס רגשי הורי – בשני המקרים, נדרשו הדמויות המרכזיות במשפחה, ההורים, לנהל את רגשותיהם לצד רגשות ילדיהם, להוות עבורם עוגן איתן לאורך זמן וכן להתמודד עם שחיקה אישית ומשפחתית.
אף על פי כן, לצד קווי הדמיון, נדרשו, עם פתיחת המלחמה, התאמות למצב הכוללות גמישות מחשבתית, זיהוי נקודות תורפה ותגובה מיידית על מנת לסייע בהתאוששות מהירה בקרב האוכלוסיה. אלה נדרשו בשל מאפיינים שונים באופן מהותי מאלו שהיו בקורונה:

הבדלים מהותיים
• אופי האובדן והשכול - בקורונה, האובדן היה בעיקר של אנשים מבוגרים או חולים, והמוות התרחש בבתי חולים, לעיתים ללא אפשרות פרידה. במלחמה, האובדן הוא פתאומי, אלים, ופוגע בכל שכבות הגיל, בדגש על צעירים.

• מנגנוני תמיכה והתמודדות - בתקופת הקורונה, התמיכה המשפחתית הייתה מוגבלת פיזית בשל הצורך בבידוד ובריחוק חברתי וכל משפחה התמודדה באופן אינדיבידואלי בפני עצמה. לעומת זאת, בתקופת המלחמה, למרות הקושי, ניכרת לכידות חברתית וסולידריות מוגברת, התכנסות ותמיכה פיזית זה בזה, שכן מדובר גם בטראומה לאומית משותפת.

לצד זאת, הפעם נדרשה מעורבות גבוהה מאוד לא רק של גורמים רפואיים אלא גם של מעורבות טיפולית נפשית לעיבוד החוויה הטראומטית, עבור כלל שכבות האוכלוסיה – החל בפעוטות, דרך ילדים ונוער וכלה בבוגרים ומבוגרים. במסגרת זאת, בוצע שימוש במודלים קודמים בתחום החוסן דוגמת מודל נת"ת – נרמול, תוקף, תקווה

ומודל החוסן הרב ממדי גש"ר מאח"ד

ופותחו מודלים חדשים מותאמים דוגמת מודל "זמן חשק"נים"

 מקור האיום הקיומי והישרדות – בתקופת הקורונה החשש הקיומי היה בריאותי ואמורפי. בתקופת המלחמה החשש הינו בטחוני וממשי, כזה שנראה לעין, נשמע בכל מקום ומפעיל רגשות עמוקים של עצב, תסכול, אכזבה, פחד, דאגה וחרדה.

• יציבות משפחתית והרכב משפחתי – בתקופת הקורונה, חרף חוסר הודאות שהיתה בחוץ, מרבית בני הבית שהו במשך תקופה ממושכת יחדיו והיה קל יחסית לייצר ולשמר שגרה יציבה ועוגנים פנימיים בתוך הבית, ברמה המשפחתית.

זאת, בשונה מתקופת המלחמה, בה חל שינוי מהותי בהרכב המשפחתי (הורה שגויס למילואים/הורה בשירות קבע שנמצא שעות ממושכות וימים מחוץ לבית ומאחור נותר הורה שני שנושא בנטל לאורך זמן, טלטלה בעקבות שכול משפחתי - אובדן הורה/אח/אחות) וחוסר היציבות המתמשך נכנס לכתלי הבית, מושפע מהדינאמיות הגבוהה שנוצרת כתוצאה מאירועים בטחוניים ודורש גמישות יומיומית הפוגעת בשגרה.

מהות - הרשות העירונית לביטחון וחוסן קהילתי הפועלת למען הפרט, המשפחה והקהילה, למניעת התנהגויות א-סוציאליות בקרב כלל האוכלוסיות והגילאים עוסקת במניעה, חינוך, הסברה והעצמה. זאת, מתוך החזון לפיתוח וחיזוק החוסן האישי, המשפחתי והקהילתי.

כעומדת בראש ארגון זה, מצאתי שהמפתח לבניית חוסן בשתי התקופות על מאפייניהן הדומים והשונים, טמון במודל הכולל מספר מעגלי השפעה (מהמיקרו אל המאקרו), כאשר כל מעגל בפני עצמו מכיל רכיבים מחזקי חוסן ובבסיסן חשיבות השמירה על האיזון שבין מתן מרחב בטוח ויציב לעיבוד רגשי לבין המשך תפקוד יומיומי, שגרתי ובטוח של הפרט בחברה:

1. תמיכה אישית (בפרט): מתן מענה אישי והכוונה יישומית בהתאם לאתגרים אישיים אינדיבידואליים ("האדם במרכז"), זיהוי וחיזוק כוחות אישיים.

2. תמיכה קבוצתית (במשפחה/בקהילה): מתן מענה משפחתי, לחילופין מענה לקבוצה (מספר משפחות/קהילות/אנשי מקצוע) בהתאם לאתגרים זהים/דומים בינהם. זאת, באמצעות מעגלי שיח הכוללים תקשורת פתוחה, נרמול המצב, סולידריות, תמיכה חברתית קהילתית וחיזוק כוחות משותפים.

3. ידע ותוכן מקצועי בחתך נושאי: ביצוע תהליכי פסיכו-חינוך בתפוצה רחבה בתחומים שונים (דוגמת הורות ומשפחה, התמכרויות, אלימות, נוער בסיכון....) ובמגוון רשתות חברתיות מתוך ההבנה שידע הוא כוח שמאפשר תובנות רציונאליות לצד הקניית כלים יישומיים. זאת ועוד, למידה מאתגרת את המוח והפניית המשאבים הקוגניטיביים לקליטת מידע חדש מספקות עוררות, סקרנות ועניין, ומנתבות את המחשבות המטרידות למחשבות יעילות ומקדמות שמעודדות צמיחה

4. שיתופי פעולה וקשרים בין ארגונים ומוסדות (לרבות תחומים טיפוליים): זאת כחלק מאיגום משאבים, התייעצויות מקצועיות הדדיות, מתן מענה מותאם מקרה, גמישות מחשבתית מהירה, חשיבה מחוץ לקופסא וצמיחה חברתית משותפת. כל אלה למען צרכי הפרט/הקהילה כפי שמשתקפים בזמן משבר.

לסיכום, פרופ׳ ג׳ון קבט-זין טען ש“אי אפשר לעצור את הגלים, אבל אפשר ללמוד לגלוש“. בהתאמה, ניתן לומר שחוסן אינו מצב סטטי אלא תהליך מתמשך של למידה והסתגלות כתוצאה ממשברים שקרו ועוד יקרו.

המעבר הכמעט ישיר בין משבר מחלת הקורונה למשבר המלחמה מדגיש זאת על אחת כמה וכמה ברמה האישית וברמה המשפחתית.

עלינו להמשיך כחברה, לתת מקום לקושי ולחולשה וכן זמן לעיבודם, אך גם להנגיש תוך כדי תנועה, מענים רציפים ורלוונטים בדמות מעגלי ההשפעה, המעניקים לפרט ולמשפחה רשת תומכת להתאוששות והתחזקות על מנת שזו תישאר עוגן יציב ומקור כוח משמעותי לעתיד לבוא. בעתות טראומה על אחת כמה וכמה, נדרש ניצול יעיל של כלל משאבי התמיכה המשפחתיים וחוסן משפחתי.

זאת, משום שביכולתה ובכוחה של המשפחה להגיב בצורה חיובית ומקדמת (עד כמה שניתן) לאירוע שלילי ולצאת מחוזקת על ידי מודולינג הן בתוך תוכה והן כלפי חוץ – לסביבה הקרובה ולחברה כולה.