סיפור לשבת: התמודד עם הכאב והפוך אותו לטוב

$(function(){setImageBanner('a2e94a63-8958-4ea8-976d-ea2654732626','/dyncontent/2024/2/21/19022398-7ad1-43fb-980e-4729804bbbee.gif',17526,'הילה אייטם כתבה ',525,78,false,20364,'Image','');})
להאזנה לתוכן:

סיפור לסוף השבוע.

 תמיד הייתי שקטה, ילדה טובה וביישנית, עושה כל מה שמותר ופוסלת כל מה שאסור.
בתיכון בקושי הכירו אותי, היו לי מספר חברים איכותיים שאיתם העברתי את השנים המביכות. בצבא, התחלתי לאהוב את עצמי הרבה יותר- פתאום אנשים ניגשו, רצו להכיר אותי, נתנו לי משימות והאמינו בי.

לאחר מכן, נסעתי לטיול הגדול בו גיליתי את העצמאות שלי. אחריו הרגשתי מספיק בטוחה לעבור לעיר הגדולה ולהתחיל לבסס את חיי, ללמוד, להתפתח. קצרתי הצלחות והייתי מצויינת, הכי טובה שיכלתי. 
בבוקר שהתחלתי לעבוד בבית החולים, עולם חדש נפתח בפניי.
"אני מוכשרת, אני מוצלחת, אני חכמה" מלמלתי לעצמי את המנטרה הזו בכל יום ויומו, אולי אאמין בה בסופו של דבר.
"את החדשה? ברוכה הבאה. אני ליאור." הרגשתי כמו פרח סגור, שהאביב הגיע אלייו ופתח את עליו.
ליאור היה גבוה, עם חיוך סמכותי וחביב בו זמנית, עם ידיים גדולות שרק עושות לך חשק שיחבק ולא יעזוב לעולם "היי, אני לי." גמגמתי והשתדלתי לא להסמיק, איך מתמודדים עם המבוכה הזאת? "בואי" אמר "ביקשו ממני להראות לך את המחלקה".
ליאור סיפר לי שהוא מתמחה שנה שנייה, שחלומו להיות רופא ילדים מפורסם "אני רוצה לעזור, אני רוצה לתת להם ללגום מהחיים ולא לאבד אותם מוקדם מדי." ראיתי מבט עצוב מופיע בעינייו והוא מיד חייך וניסה להעלים את הרגש. רציתי להחזיק את ידו ולנחם, אבל התביישתי, למרות שידעתי - משהו יקרה כאן בינינו.
הלכנו יחד ברחבי המחלקה וצחקנו ושכחנו לרגע שאנחנו בעבודה, חזרתי הביתה מוקסמת ומאושרת.
השנים עברו, אני סיימתי את ההתלמדות וכבר עליתי לדרגת אחראית וליאור הגיע לשנת ההתמחות הרביעית שלו.
"היי לי, יש לך תוכניות להערב?" קבענו ללכת למסעדת הבשר החדשה שכל העובדים לא הפסיקו לדבר עלייה. דיברנו על החלומות, השאיפות והשנים שעברו ואז אזרתי אומץ "ביום הראשון שלי במחלקה, דיברת על הצלת ילדים בעצב, למה התכוונת?" הוא הסתכל עליי כמה שניות בחמלה וסיפר "היה לי אח תאום, אך הוא נולד עם בעיה בכליות, עד גיל 5 היינו בסדר, אבל אז הוא היה זקוק לתרומה. הייתי ילד קטן אבל מיד הבנתי וקפצתי וביקשתי לתרום. אך למרות זאת, אחרי שנה הכל קרס אצלו לאט לאט ונשארתי ילד יחיד. אני רוצה להציל ילדים אחרים, כי אותו לא הצלחתי." הייתי עם דמעות בעיניים וידעתי, הילד-גבר הרגיש הזה יהיה בעלי.
לאחר שנה וחצי ליאור הציע לי נישואים בחוף הים, רק אני, הוא והאהבה שלנו. התחתנו ולאחר חודשיים נכנסתי להריון. תאומים. ראיתי את החשש בפניו של ליאור.
איתי ומיה נולדו והאירו את חיינו, הם היו בריאים, מאושרים והחזירו את האור לפניו של אהובי היקר. הקמנו בית חולים לילדים, עם מחלקת רנטגן משוכללת בהנהלתי ואפילו מיון ילדים בהנהלתו.
ידענו, שעל הילדים שאצלנו, אנחנו שומרים- אפילו יותר ממה שהאל יכול.
"הפוך את הכאב מהעבר לשמחה אצל אחרים בעתיד."

$(function(){setImageBanner('dc9983ed-7d3e-461e-b7f6-ec1bba87f37d','/dyncontent/2023/2/12/e960374e-11ea-41ca-b46e-f63254187ad1.jpg',15395,'עירייה אייטם כתבה ',525,78,false,20366,'Image','');})
 
$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('57f2a34b-ef09-4795-9459-bcdae4d28c0d','/dyncontent/2017/6/1/c41baeb6-e29b-4415-b67b-b3940dd9bdf5.gif',1807,'אייטם אירועים 525-60',525,78,true,18478,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('57f2a34b-ef09-4795-9459-bcdae4d28c0d','/dyncontent/2017/6/5/ddc064ee-648d-4ba4-ad6e-72da51a98ff7.jpg',1808,'אייטם לוח אשדוד נט 525*60',525,78,true,18478,'Image','');},15]]);})
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה