סיפור לשבת: אין משימה גדולה מדי

$(function(){setImageBanner('ac47a9e4-e20f-4b00-8d78-63436c377456','/dyncontent/2024/2/21/19022398-7ad1-43fb-980e-4729804bbbee.gif',17526,'הילה אייטם כתבה ',525,78,false,20364,'Image','');})
להאזנה לתוכן:

סיפור לשבת, עם מוסר השכל וחיוך להמשך הסופ"ש.

 

"ה' לא נותן לנו שום משימה שאנו לא מסוגלים להתמודד איתה."

זה היה בוקר יום חמישי, קמתי עם תחושה מוזרה בבטן. הבית היה שקט כרגיל, הילדים- שכבר גדולים ברמה שאני לא מאמינה שהזמן עבר מהר כל כך- נמצאים בעבודה ובלימודים, בעלי נמצא לו בעבודה והבית כולו לרשותי.

ישבתי עם עצמי כמה דקות, נשענת על הכריות המרופדות ומנסה לספוג לעצמי קצת שקט לפני שהמחשבות מתחילות לרוץ. עוד מעט הנכדה תגיע, תאיר את הבית, תגרום לי להיזכר, כמו בימים בהם הילדים שלי היו קטנטנים, כמה אושר לב קטן אחד יכול לספק.

אני מכינה לי קפה של בוקר וכל הזמן אופפת אותי התחושה המוזרה, כאילו משהו לא טוב עומד להגיע והגוף שלי מכין אותי אליו. אני שולחת הודעה בנייד לילדים, לבדוק מה קורה איתם ולהרגיע את עצמי מבפנים- אבל אני יודעת שזה לא קשור אליהם, היום זה קשור אליי.

הסירים מתחילים לעמוד במטבח, אני מודעת לריח שאופף את הבית. תמיד אהבתי את ריח האוכל שממלא כל פינה, כל עצב בלב נעלם ברגעים כאלו. זו משאלתי לאהובים שלי, שיהיה להם בית חם עם ריח של ארוחה טובה במהלך כל היום, שיהיה חיוך שיחכה להם תמיד מעבר לדלת.

בערב, מגיע טלפון מהרופא. המחלה הארורה הזו, הגיעה שוב. הרגשתי אותה בכל נים בגוף שלי כבר לפני שעות- אבל ההדחקה עבדה במשך כל הזמן הזה, אולי כי לא יכולתי להתמודד עם הידיעה, אולי כי לא רציתי. עכשיו זה רשמי ואין לאן לברוח, אני והמחלה הזו כנראה ונועדנו לחיות ביחד.

אני יושבת על קצה המיטה והדמעות זולגות לאיטם, תוך כדי שמיעת הצעדים של כל בני המשפחה שנכנסים על מנת לבדוק מה איתי. לא רוצה יותר שיבדקו מה איתי, תנו לי את השקט, תנו לי את הפריבלגיה שבכניעה, אין לי כוח שוב להילחם בכל שנייה, אני רק רוצה לנוח ולהנות ממה שנותר.

הכוחות לא הגיעו ממני, הכוחות לא היו בי יותר, התמודדתי עם החיידק הזה מספיק זמן ולא משנה מה עשיתי, הוא כל הזמן חוזר- נדבק אליי כמו מאהב אובססיבי. החודשים עברו, הגוף שלי נחלש אבל הנפש לא התרוקנה מכוחות: כל חיוך מהנכדה הקטנה, כל רגע של גאווה בילדיי המוכשרים, כל חיבוק ונשיקת לילה טוב מבעלי היקר- כל אלו לא נתנו לנפש שלי ליפול, למרות שלא הייתי מסוגלת להחזיק אותה כלל.

הבראתי. המחלה הלכה, ואני נשארתי.

מלאה באמונה, שמחה והמון תקווה- שמערכת היחסים שלנו נגמרה.

תאמינו בעצמכם, אתם מסוגלים להכל, אין משימה שגדולה עליינו, גם לא האיומה ביותר.

שבת שלום.

$(function(){setImageBanner('841a4f0e-986f-41a9-85cb-bc69254ce544','/dyncontent/2023/2/12/e960374e-11ea-41ca-b46e-f63254187ad1.jpg',15395,'עירייה אייטם כתבה ',525,78,false,20366,'Image','');})
 
$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('9dd45ec9-50b0-4441-88d0-ef6a96b6feec','/dyncontent/2017/6/5/ddc064ee-648d-4ba4-ad6e-72da51a98ff7.jpg',1808,'אייטם לוח אשדוד נט 525*60',525,78,true,18478,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('9dd45ec9-50b0-4441-88d0-ef6a96b6feec','/dyncontent/2017/6/1/c41baeb6-e29b-4415-b67b-b3940dd9bdf5.gif',1807,'אייטם אירועים 525-60',525,78,true,18478,'Image','');},15]]);})
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה