חברת המועצה סופה לנדבר פרסמה פוסט ברשת הפייסבוק, בו היא מביאה את סיפור של חיים דן 

הפוסט של סופה לנדבר פורסם ברוסית ותורגם עבורנו - לא נגענו בתוכן:

"האדם שלא פחד לעמוד מול הסערה הסיפור של חיים דן, שבחרתי לספר לכם

בשנת 2018, עיר אשדוד עברה אחת מהסערות הציבוריות הגדולות בתולדותיה ניסיון חד-צדדי לשנות את הסטטוס-קוו ולסגור את כל העסקים בשבת. עבור רבים זו הייתה שיחה אידיאולוגית או דתית. אבל עבור מאות בעלי עסקים בעיר, זו הייתה גזירה כלכלית.

ובתוך כל המהומה הזו הצעקות, הדמעות והפחד היו כמה אנשים שקמו להוביל את המאבק. אחד מהם הוא חיים דן. האדם שלא שתק.

הוא לא חבר מועצה. לא פוליטיקאי. סתם תושב. חבר. שכן.
אדם שראה את הסבל של חבריו, בעלי העסקים הקטנים, שעבורם יום שישי ושבת הם לא רק "שיא המכירות" אלא ההזדמנות היחידה לסיים את החודש בכבוד.

כשעלתה ההחלטה לדיון, חיים לא נשאר בבית. הוא לקח את זה ללב. כי הלב  הוא כל מהותו של חיים דן.
לב שמרגיש, נלחם, שלא יכול להישאר אדיש כשהאחר סובל.

חיים וקבוצות נוספות הוציאו אלפי אנשים לרחובות. לא בכוח, לא באלימות בכבוד, באחדות, באכפתיות.
חיים הפך לסמל של מחאה שמאחדת, שמכבדת בין מגזרים, זרמים דתיים וקהילות.

בין השמות הבולטים שהלכו איתו במחאה היו איננה פורמן, ליאון גאלמן, חבר המועצה גיא סער, סיון מורלי, יגאל פורמן ועוד רבים וטובים.
סליחה שאני לא יכולה להזכיר את כולם כי כל אחד מהם היה הלב הפועם של מאבק אזרחי אמיתי.

אבל היום בחרתי לספר דווקא על חיים.

כי הסיפור שלו הוא סיפור של נאמנות, אומץ ויושרה.
כשהכול צעקו הוא דיבר.
כשהכול כעסו הוא חיפש פתרון.
כשהרוב חשבו שאין דרך חזרה הוא האמין שיש.

ואז הגיע הרגע הגורלי: גבי כנפו, סגן ראש העיר, אדם חכם ורחב ראייה, מונה לפקח על כל מה שקרה סביב המחאה.
גבי ראה את מה שכולנו ראינו:
חיים דן הוא לא רק פעיל. הוא מנהיג מלידה.

הוא הזמין אותו לפגישה מכרעת והציע לו שתי דרכים:
להמשיך במחאה מבחוץ, או להצטרף מבפנים ולעזור לשנות את המצב.

אבל חיים לא רודף אחרי הזדמנויות. הוא לא "עושה קריירה" מצערם של אחרים.
הוא דרש הוכחות.
דרש שקיפות.
דרש התחייבויות. לא לעצמו לתושבים.

הוא ביקש סרטון פומבי מראש העיר, ד"ר יחיאל לסרי, שבו יתחייב שהסטטוס-קוו לא יופר, והעיר תישאר של כולם.
וזה קרה. ניתנה התחייבות, צולם סרטון עם כתוביות ברוסית אצרף אותו בתגובות למטה . ההחלטה שונתה.

ואז הגיע הרגע הקשה באמת הרגע שחיים לא היה מוכן אליו:

הרגע שבו הוא קרא בפומבי לתמוך בראש העיר.
התגובות היו קשות. קללות, לעג, אפילו האשמות בבגידה.
אבל חיים שתק.
כי הוא לא כאן בשביל לייקים. הוא כאן בשביל אנשים.

מעטים יודעים כמה הוא הקריב בדרך הזו.
כמה הוא ויתר.
כמה כאב עבר.

אבל אני ראיתי. הייתי שם.

ראיתי את הנאמנות שלו, את הלב הענק, את הרגישות לכל תושב.
את הכוח שבשקט, ואת הגדולה שבצניעות.

חיים דן הוא אדם של אמת.
חבר שלא עוזב.
תושב שאכפת לו.
איש אשדוד עד תא אחרון בגוף.

ולכן בחרתי לספר את הסיפור שלו. לא רק כדי לשבח אותו, אלא כדי להזכיר לכולנו:
יש עוד אנשים כאלה.
אנשים שלא בונים קמפיינים אלא קהילה.
אנשים שלא באו לקחת אלא לתת.
אנשים כמו חיים דן שבזכותם אפשר להאמין בעיר שלנו קצת יותר.

אבל לצד אנשים כאלה, יש גם אחרים.
יש את אלה שיודעים להציג את עצמם כחלק מהמאבק, אבל בפועל עושים ההפך.
אלה שמנסים לפלג את הרחוב הרוסי, שמוכרים הבטחות שווא, שמשחקים משחק כפול.
מראים לך שהם "איתך", אבל מאחורי הגב צוחקים ומשתמשים בכוח הציבורי לטובת רווח אישי.

הם כבר במועצה. הם מרגישים בטוחים.
אבל תושבי אשדוד לא נאיביים. הם רואים הכול.
גם אם לפעמים טועים בטווח הקצר זה קורה, אנחנו בני אדם
אבל בסוף, הם יודעים למי אפשר להאמין, ולמי לא.

יש כאלה שעובדים עבור האנשים.
ויש כאלה שעובדים רק עבור עצמם.
ואני בטוחה: תושבי אשדוד יודעים להבדיל בין השניים.

כן, הפוסט הזה נכתב כדי שגם אתם תכירו את חיים.
כי הבטחתי לכם
לספר על האנשים שנוגעים בי.

אבל גם להזכיר לכולנו:
שיש עוד אנשים כאלה. שלא בונים קמפיינים כל היום,
אלא באמת רוצים לעשות משהו למען החברה.

אז חיים דן
אני רוצה לומר לך תודה ענקית.
ותמשיך להיות מי שאתה".