דיאנה פילנובסקי, מחנכת חינוך מיוחד ללקוי למידה בכיתה יא' 5 במקיף ד' באשדוד, רואה את חינוך התלמידים בצורה אחרת, כשהיא נותנת להם את היכולת לבחור ולפעול מהלב כדי להתנדב בקהילה.

"התנדבות תמיד צריכה לבוא מהלב – לא כי מישהו אמר לך מה לעשות."

דבר שהוביל אותה ואותם להתנדבות יוצאת דופן לאור התופעה בהשראת תופעה כואבת שהולכת ומתרחבת בארץ — קשישים עריריים שמוצאים מתים בביתם — דיאנה החליטה לפעול.

"הסיפורים האלה פשוט קרעו לי את הלב. דמיינתי את סבא שלי, ניצול שואה, לבד בבית – זה בלתי נתפס. איך בן אדם יכול למות לבד, בלי שמישהו יחזיק לו את היד?".

היוזמה נולדה במסגרת "קהילת השקפה בבית הספר של מחנכים מובילים", בהובלת אלינור - מורה בבית הספר. "כל מחנכת התבקשה לחשוב על פעילות כיתתית", מספרת דיאנה, "אבל בשבילי זה היה ברור: מה שחשוב במיוחד, זה שהתלמידים יבחרו בעצמם את היוזמה. כדי שזה יבוא מהלב, לא מהשגרה."

היא פנתה לאבירן, מורה בבית הספר שמחובר למחלקת הרווחה בעיר, וקיבלה רשימה של קשישים שגרים בסביבת בית הספר. משם – הדרך כבר הייתה ברורה: "אמרתי, כל פעם אני לוקחת שלושה-ארבעה תלמידים והולכים לביקור. זה בסוף יום הלימודים, ברגל. קרוב. פשוט."

המפגש הראשון התרחש עם אישה בת 86, אלמנה לניצול שואה, שמתגוררת לבדה בעיר. "התקשרתי אליה והיא הייתה כל כך חביבה. קבענו, הגענו – וקרה שם קסם.

מפגש מרגש בצורה יוצאת דופן. יצאנו משם באורות – גם אני וגם התלמידים. היא הייתה צמאה לשיח, לשמוע, לשתף, להרגיש שיש מי שרואה אותה. היא אפילו שולחת לי עד היום 'שבת שלום' בשבילם."

התלמידים עצמם התרגשו עד דמעות. "בדרך חזרה, ברכב, לקח להם זמן לעכל. זה היה שונה מכל התנדבות שעשו בעבר — הפעם זה היה אישי, קרוב, אמיתי. לא כל תלמידי החינוך המיוחד מסוגלים לעשות את זה, אבל אלו שכן – לקחו את זה ללב.

הם סיפרו על זה לכל הכיתה, וזה הדליק את שאר התלמידים, שבאו ואמרו: 'גם אנחנו רוצים'. אמרתי להם – עכשיו אתם השליחים. תספרו, תמשיכו את זה הלאה."

גם ההורים הגיבו. "הם חזרו הביתה באורות, שיתפו, סיפרו – קיבלתי הודעות מההורים שזה ממש נגע בהם. מבחינתי – זו הצלחה של ממש."

"בני נוער היום כבויים. קשה להוציא אותם מהטלפון, קשה להוציא אותם מהבית. והנה – הם עשו משהו משמעותי ואנושי כשזה בא מהם. זו המשמעות האמיתית."

אבל דיאנה לא עוצרת כאן. היא מתכננת להמשיך עם תלמידים נוספים, בכל מחזור: "אני רוצה להפוך את זה למסורת. זה משהו שאני לוקחת על עצמי כאשת חינוך. ראיתי מה זה עושה – גם לתלמידים, וגם לאנשים המבוגרים. זה מציל חיים."

לדבריה, שיתוף פעולה עם העירייה והרווחה יכול להפוך את היוזמה לצעד עירוני משמעותי. "הלוואי והיו לי את הכוחות, את התקציב. סמדר אילוז, המנהלת, אמרה לי: 'כל מה שאת צריכה – אני איתך', אבל צריך גם סיוע ממוסד. בין אם זה תרופות, קניות או אפילו ביקור שבועי – זה עולה כסף. עם עזרה של מוסדות – אפשר לעשות המון."

"זה לא אמור לקרות על ידי תלמידים," מספרת דיאנה, "ולמרות התמיכה הנרחבת של הרווחה אמורה להיות להם מעטפת גדולה יותר מהמדינה. אבל עד שזה יקרה, אנחנו שם. כי זה לא רק הסיפוק שזה נותן – זה באמת יכול להציל חיים."