יושב ראש הוועד בבניין שלי החליט שיהיה נחמד לרכז את דיירי הבניין ביום שישי בצהריים, להקים שוק תן וקח ברחבת הכניסה של הבניין ו'להתחדש' בדברים הישנים של השכנים.

כל דייר התבקש למצוא חפצים ומזכרות במצב טוב שהוא כבר לא זקוק להם והביא לעמדה שנבנתה במיוחד עבורו בקומת הכניסה. וכך מצאתי את עצמי מפשפשת בארגזים ישנים במחסן ובארונות ביתי כדי למצוא דברים שיש סיכוי שיכולים להיות 'נאים' בעיני הדיירים האחרים.

פשוט זה לא היה. במשפחה שלי כבר שנים מכנים אותי 'סבתא רוזה' על שם סבתי שהייתה ידועה באהבתה לאגור דברים ובחוסר היכולת להיפטר מדברים שכבר אבד עליהם הכלח. בקושי רב התעליתי על עצמי וריכזתי כמות לא מבוטלת של 20 פריטים שאותם אחליף בשוק.

יום שישי הגיע והוא בא בדיוק בזמן... הלא מתאים! בין הבישולים, לניקיונות ולערימת הכביסות שלא תתקפל מעצמה. עזבתי הכל והתמסרתי למשימה. כל זוג דיירים עמד מאחורי שולחן ועליו הפריטים שאותם הביאו, ומדי פעם אחד מבני הזוג עוזב את העמדה ומטייל בין העמדות האחרות כדי לנסות לאתר פריטים שמוצאים חן בעיניו.

איור: מיכל איסרוף

חייבת להודות שבאותו היום גיליתי בבעלי יכולות מופלאות של בסטיונר מן השורה. "רק היום אגרטל פרחים וינטג' בעיצוב מיוחד, כל הקודם זוכה", זה רק אחד מהמשפטים שצעק באותו היום ואני רק רציתי לקבור את עצמי בתוך אותו אגרטל מהבושות שהוא היחיד שצועק בחוראניות כזאת.
בושות או לא, אבל הדבר בהחלט הניב תוצאות בשטח!

העמדה שלנו הפכה להיות העמדה הפופולרית ביותר בשוק השכונתי. הדיירים גילו עניין והראו ביקוש גדול לחפצים שהבאנו תוך כדי שאני שוברת את הראש מה לבחור כדי שההחלפה תוכל להתבצע.

בלית ברירה התפשרתי על שעון חול קטן כי ידעתי שזה יכול להיות דבר יעיל למדידת זמן הצחצוח של הבן שלי, וכפפות איגרוף שבעלי מאוד רצה (למרות שהפעם האחרונה שהוא התאגרף הייתה ב...מעולם לא) ועוד כמה מפות מקרמה שבחרתי בידיעה שהן עוברות ישירות לסבתא שלי שמאוד אוהבת את הסגנון הזה וזהו. בגלל שלא מצאתי מה לבחור (לא חסר לי 'שמעטס' בבית גם ככה, בכל זאת סבתא רוזה) הדבר עיכב את ההחלפות עם דיירי הבניין האחרים שהיו מעוניינים ברכישת הפריטים שלנו.

"אז קחי לך פעמוני רוח שהכנתי בחוג עיצוב", אמרה לי השכנה הרוחנית מקומה חמש. "אם הייתי בעניין של פעמוני רוח, הייתי כבר לוקחת את הפעמונים של עידו הבן של איציק מקומה אחת. זה כבר נראה יותר טוב...".

"מה?", שאלה.
"אמרתי שפעמוני רוח בהחלט גורמים להרגיש טוב", מיהרתי לתקן.

וככה מצאתי את עצמי חוזרת הביתה עם פעמוני רוח, קערת פועלים מחימר, תמונה של משגל פילים אפריקאים בצבעי שמן אורגניים ועוד כל מיני פריטים שלא יהיה להם שימוש לעולם, כחלק מהפשרה למען ההצלחה של שוק תן וקח.

בסביבות השעה חמש, אחרי ארבע שעות ארוכות, הגיע השוק לסיומו, הדיירים התפזרו ואנחנו חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים (טוב נו, בעיקר הבן שלי משעון החול שקיבל) אבל בעיקר, עם הרגשת סיפוק אדירה בכך שגרמנו לאנשים להיות מרוצים ולהרגיש שהתחדשו בפריטים חדשים מבלי שנאלצו להוציא על זה פרוטה.

אשקול ברצינות לפתוח את הבסטה שוב גם בשנה הבאה.

פתגם חכם: "כשאתה נותן ומתרוקן זו הקרבה, כשאתה נותן ומתמלא זו אהבה" (נורית גוילי) 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו