אני לא נקשרת.
אין לי שום צורך או רצון לחכות לך, לא אכפת לי אם תשלח הודעה או לא, מבחינתי גם אל תגיד לי שלום ברחוב. אם לא- אז לא. ואם זה היה לרגע, שמחה שהוא עבר.

אני לא מתגעגעת.
החיים ממשיכים גם בלעדייך, אתה יכול לצאת בדיוק מאותה הדלת שנכנסת בה, ושום דבר לא ישתנה. רק כמה צעדים מלוכלכים על הרצפה, אני אדאג לנקות אותם אחרייך- אל תדאג לי, אני כבר בשלב הבא.

אני לא מתאהבת.
לא תראה אותי עם לבבות בעיניים לעיתים קרובות. האמת? גם לא לעיתים רחוקות. בשביל להגיע לנקודה כל כך עמוקה בלב שלי צריכים לקרות כל כך הרבה דברים שלדעתי אין לך מספיק כוח להתמיד איתי כל הזמן הזה.

בדרך כלל אני בורחת.
כשרגשות מתחילים לבצבץ, כי אחרי הכל, גם אני פוגשת לפעמים אנשים טובים שכמעט נכנסים ללב, אני מקבלת החלטה מודעת- שלא. נועלת את כל הדלתות, את כל החלונות ולא נותנת להם שום סיכוי.

בדרך כלל אני מכחישה.
למה שארצה להתביית דווקא עלייך, למה שאפספס עולם שלם בגלל גבר אחד, למה שכל הכיף והמרדף וההתחלות יגמרו ואהיה כבולה למישהו אחד בלבד. זה לא מתאים לי, זה לא אני, זה לא בשבילי.

בדרך כלל אני מונעת מעצמי להרגיש. פשוט ככה. וזה עובד לי לא רע, והייתי ככה עד היום, ובאמת שהיה לי טוב. היה.

אבל איתך פתאום, אחרי תקופה, משהו השתנה, משהו התחיל לבעור בי, ואני מרגישה מוזרה. אני לא מבינה. אני לא מצליחה לפענח את עצמי ואני מתחילה לאבד שליטה. הכל זר לי, כמו בארץ חדשה, כל מיני רגשות שלא הכרתי מתעוררים בגללך ואני לא רוצה, לא צריכה אבל כבר לא מצליחה לעצור אותם.

אני יוצאת מעצמי ומסתכלת ולא מבינה מי זו האישה הקטנה הזו שעומדת מולי, ואני לא רוצה אותה ואני לא שלמה איתה

אבל כנראה- שאני פשוט לא שלמה בלעדייך.