צימר בכפר דרוזי נשמע אחלה:
אקזוטי, מיוחד, שונה ובעיקר טעים. למה לא.?! הזמנו אותו לסוף השבוע.

לפי התמונות... הצימר דווקא נראה אירופאי עם כל הפסון מסביב ובמקביל, האוכל נשמע מאוד מסורתי ומפתה. שילוב מעניין לחופשת סוף שבוע משפחתית.

כבר בדרך הבטן ערגה למאפים, לממולאים, ולכל הטוב שיש באירוח הדרוזי.

החלטנו שאת ארוחת הבוקר נאכל במסעדה בכפר...הבעיה שהגענו בצהריים. הראש חשב גבינות ומאפים המציאות קבעה מסעדת בשרים.

המליצו לנו על "מסעדת סאלים" אבל בדרכנו אליה נתקלנו בבעל מסעדה אחר ששכנע אותנו להיכנס דווקא אליו.

נכנסנו מתוך נימוס ומחוסר בטחון הלכנו על הדגים.

כבר לפי הפיתה הבנו ששום חוויה אקזוטית לא צפויה לנו מהארוחה.... אייך ייתכן שבלב כפר דרוזי מגישים לנו פיתה מהמכולת בלי לקלות אותה, בלי שמן זית, בלי זעתר....סתם פיתה. בדיוק כמו זאת ששוכבת במקפיא בבית.

הסלטים הזכירו אולם בריתות ורק הפלאפל עם הצ'יפס הציל את המצב, זמנית.

והנה הגיע דג הדניס...מה יכול כבר להיות רע בדג דניס בגריל...?! אז זהו שהוא יכול...הוא הגיע יבש, עתיק ועצוב. אפילו חצי לימון סחוט לא הצליח להרים לו את המצב רוח. אומנם לא הייתה בנינו כימיה..אבל הייתה לפחות הבנה - הוא לא רצה אותנו, אנחנו לא רצינו אותו. השארנו אותו על הצלחת לנפשו.

כדי שהיום ימשיך באותו הסטייל...הגיע החשבון הדומה בגודלו לכזה שמגישים בכפר צרפתי מושלג לא כמתבקש בכפר דרוזי קיצי. שלמנו והתקדמנו. 

הבטן נשמעה כעוסה על מה שדחפנו לה,  אבל לא נורא היום רק התחיל. נפצה את אותה במהלך סוף השבוע. לומדים.

מיהרנו אל הצימר השוכן בתוך  יער עם עצי דקל, צימר המשקיף אל נוף מרהיב ועוצר נשימה.  כשהוויז אמר לנו – " הגעתם אל היעד!". האשמנו אותו בחוסר הכרת הכפרים האקזוטיים. הרי הוא הביא אותנו למתחם כורכר ואנחנו הזמנו צימר ביער, או לפחות בפרדס.

מסתבר שאכן הוויז לא זיהה את המקום האקזוטי ולו מהסיבה ש...אין כזה. לפחות לא בכפר הזה.

במקום יער אקזוטי זכינו לעץ ולידו 2-3 עציצים...צריך כושר ביטוי יוצא מן הכלל וזוית ראייה מיוחדת....כדי שאפשר יהיה להגיד ש....יש מקטע באזור הצימר המשלב בו גם צמחייה

החדר נפתח והנה יש ג'קוזי כמובטח...על גרם המדרגות נחו להנאתם קורי עכביש (אולי זה כלכלי לארח עכבישים אבל למה לא בנפרד מאיתנו?)  ברגע זה הגעגועים הביתה התגברו, עד התגברו מאוד.
ההגיון הכלכלי (לאחר שהצימר שולם) אמר להישאר אבל הלב רצה הביתה, עכשיו ואם אפשר אפילו לפני כן.

התנצלנו בפני המארחים הנפלאים שלנו, שילמנו על 80% מהמחיר המלא ושמנו פעמנו בחזרה למקום האהוב והבטוח שלנו.

בדרך עוד פגשנו חבר'ה דרוזים שמוכרים שמן זית/זיתים/לבנה/קפה שחור וכו' עצרנו ותוך שתיית הקפה הצעתי למנהיג החבורה להצטרף למשחק השש בש.  האלוף שלהם התייצב מולי בחיוך מבסוט.

מאחורי האלוף עומדים ומעודדים ארבעה גברים עם כרס שקטן יותר רק מהכבוד.
מאחורי שלוש בנות – אשתי ושתי בנותיי שרוצות נקמה.

מסתבר שהדרוזי שחקן שחקן והתחיל קרב ארוך ומתיש שבסיומו....ניצחתי מארס!! וואאיי וואייי איך הוא נהיה אדום, איזה פאדיחה!

האמת שלא רציתי להביס אותו ולפגוע בכבודו מול חבריו, רציתי רק לנצח....אבל אחרי שדפקו אותנו כל כך הרבה פעמים במספר שעות מצומצם.... אסור היה להשאיר רושם בצפון שאשדודים הם פראיירים.

ו...הנה הגענו לצומת אשדוד. התחלנו לשיר את "הבאנו שלום עליכם".

חזרנו הבייתה עייפים אך מנצחים.