צילום: שמוליק דוד

מאז שהייתי ילדה אני זוכרת את עצמי מטיילת בים עם הראש למטה. מחפשת צדפים ושברי זכוכית שהוחלקו מהגלים. גם אבנים אני מאד אוהבת. פעם ציירתי פרפרים על אבנים. אחר כך פרח לו הזמן למחוזות של כתיבה והפרפרים הונחו על כל מדף פנוי בבית, מזכירים לילות של מכחולים וצבעים מהשנה שנגמרת.

יש אבנים עם לב של פרפר

השנה החולפת הייתה השנה של הנשים שפרצו את הדרך ממחוזות אפלים של שתיקה לאור הזרקורים בצעקה ויצרו מציאות חשופה. זו הייתה גם השנה בה דונאלד טראמפ הצבעוני הושבע לנשיא ה-45 של ארצות הברית וציוצים בטוויטר הפכו חשובים לא פחות מ"הנאום לאומה". בובה קטנה שנשכחה נשטפת לחוף, מחייכת חיוך של פלסטיק, השמיים הופכים כחולים ורודים ואני חושבת על הזמן שחולף, על עוד שנה שחלפה שהייתה בסימן געגועים אבל עכשיו אחרי שחזרת אפשר להסתכל באופטימיות לשנה הבא.

גם חיוך מפלסטיק הוא חיוך

"הכעס בא מחוסר יצירה"… אמר הרב קוק ואני מאחלת לעצמי לשנה החדשה, ליצור כמה שיותר. ליצור מציאות יותר יפה. ולא להפסיק, אפילו לא לרגע, להאמין באהבה.

שבת שלום.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו