העובדת, תושבת אשדוד, הועסקה ב"סופרפארם" בעיר אשדוד  במשך כ-15 חודשים שלאחריהם קיבלה הודעה על שיבוצה בסניף צומת ביל"ו.

העובדת ראתה בהעברתה כהרעת תנאים ובקשה פיצויי פיטורים מהמעביד. לאחר שנענתה בשלילה,  פנתה לסיוע משפטי של המדינה שייצגו אותה בבית המשפט לעבודה בבאר שבע.

בתביעה היא בקשה שיזכו אותה פיצויי פיטורים, פיצויים בגין אי הפרשה לפנסיה, פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה.

חברת הניקיון טענה שמדובר בתביעה קנטרנית ומיותרת, משום שהסניף באשדוד הודיע שאינו מעוניין בהמשך העסקת האישה בשל תפקוד לקוי וזלזול בעבודה אך במקום לפטר אותה, הוחלט לפנים משורת הדין להציע לה עבודה בסניף אחר של הרשת.

החלטת השופט:

השופט צבי פרנקל קיבל את התביעה ופסק כך:

"האמנתי לתובעת שלא הייתה יכולה להגיע לעבודה בצומת ביל"ו בשל המרחק הרב ממקום מגוריה אל תחנת האוטובוס שמובילה לצומת ביל"ו, וזמן הנסיעה הרב שאמור היה להתווסף לכל כיוון.

החברה לא הודיעה לתובעת, כשהתחילה לעבוד, שהיא יכולה לעביר אותה לסניף אחר ורחוק, ולכן היא לא הייתה צריכה לצפות לכך. די בכך כדי לדחות את טענת הנתבעת שהיא זכאית לקבל מהתובעת דמי הודעה מוקדמת".

השופט פרנקל דחה את הטענה שלפיה החברה נהגה לפנים משורת הדין עם העובדת בכך שלא פיטרה אותה. ופסק כי  מדובר בטענה לא ברורה, וניתן להסיק ממנה שחברת "בועת סבון" דווקא רצתה לפטר את התובעת, אולם החליטה להעביר אותה לצומת ביל"ו כדי להימנע מלשלם פיצויי פיטורים.

הוא קבע שתוספת של 45 דקות לכל כיוון לעובדת שאינה במשרה מלאה יכולה להיחשב הרעה מוחשית בתנאי העבודה, והזכיר שעם מעבר של עובד מסניף לסניף, במיוחד כשמדובר על מעבר לעיר אחרת, יש לערוך שימוע, שבמקרה הזה לא נעשה.

פסק הדין:

החברה תשלם לעובדת לשעבר כ-7,000 שקל עבור פיצויי פיטורים, אי הפרשה לפנסיה, פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה. כיוון שהתובעת הייתה מיוצגת על ידי הלשכה לסיוע משפטי, השופט חייב את "בועת סבון" בהוצאות לטובת המדינה בסך 3,000 שקל.